מאגר סיפורי מורשת

שמי אופיר עדן, בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי שושנה דוד, תיעדנו את סיפורה.

 סבתא שושנה מספרת לאופיר

שמי שושנה דוד, נולדתי בהודו בעיר מומבאי, בשנת 1948, לבית משפחת בלקר. עלינו לישראל בשנת 1959.

בהודו, ארץ הולדתי גרנו בבומביי (היום – מומבאי). גרנו בבית עם סלון ומרפסת גדולים, ושני חדרים, אחד לבנים ואחד לבנות. המאכל העיקרי שם היה אורז אך בשבתות ובחגים, כשאכלנו בשר, היינו צריכים להסתיר אותו מפני השכנים, שכולם היו מדתות אחרות שבהן אכילת בשר אסורה.

בהודו, גן הילדים היה יקר, לכן לא הלכנו אליו. בכיתות א-ב למדנו על מה שהיום בארץ לומדים בדרך-כלל בגן. בכיתות המוקדמות לא למדנו עם מחברות ועפרונות, אלא עם לוח גיר אישי שהיה לכל אחד. רק בכיתות מאוחרות יותר למדנו בעזרת מחברות ועפרונות.

חגגנו לעתים קרובות יחסית חגים אצל סבתא שלי. בפסח, לסבתי לא היו מספיק כלים כשרים, אז אכלנו מעלי בננה גדולים כתחליף לכלים חד-פעמיים.

העלייה לארץ

אמי נפטרה בגיל צעיר, לפני שנות השלושים לחייה ואבי לא יכל לשאת בעול טיפול הילדים ולכן אני ואחי אברהם נשלחנו לארץ ישראל. המשפחה שלי היתיה יהודית ציונית, ולכן עלינו דווקא לישראל.

עליתי לארץ בגיל 11 עם אחי אברהם במרץ בשנת 1959. אף אחד לא יכול היה ללוות אותנו, בגלל שאמי נפטרה  ואבי נשאר לשמור על אחיי, שהיו קטנים מכדי לעלות ארצה. האחים שנשארו בהודו לבסוף עלו ארצה עם הזמן וכיום כולם, חיים פה בארץ.

לא טסנו ישירות מהודו לארץ, אלא בתחילה, טסנו מהודו לפקיסטן, אחר-כך מפקיסטן לפרס, ומפרס לישראל.

תמונת הפספורט עמה עליתי לישראל

החיים בפנימייה

תחילה, הגעתי לפנימיית מעבר בשם רמת הדסה ליד קרית טבעון בצפון הארץ. שם למדנו עברית. לאחר כשנה וחצי אני ואחי עברנו לפנימיית נווה הדסה שליד תל יצחק. שם, חילקו אותנו לקבוצות לפי גילאים. בפנימייה למדנו ארבע שעות, וארבע שעות נוספות בילינו בעבודות חקלאייות כדוגמאת מיון תפוזים בפרדסים ועבודה בלול בקיבוצים הסמוכים. עבדנו גם בעבודות זוטרות כמו שטיפת כלים, ניקיון וכו'. למרות שבפנימייה שמרנו על אורח חיים דתי יחסית ועשינו בערב שישי קידוש , בערב שבת הבדלה וכו', לעיתים עבדנו בעבודות זוטרות אלו גם בימי סוף-השבוע

בחגים הגדולים (פסח, ראש השנה וכו') קיבלנו מהפנמייה דמי-כיס ושלחו אותנו למשפחותינו אם היו. אותי ואת אחי שלחו לדודנו אשר התגורר בבאר-שבע.

בפנימייה חגגנו את יום העצמאות בכך שלבשנו בגדים כחולים ולבנים שסופקו לנו על-ידי הפנימייה. בחגיגה מקהלת הפנימייה שרה על הבמה ורקדנו ריקודי עם עד אישון לילה.

למדתי בפנימייה עד שהייתי בכיתה ח'. לאחר-מכן הועברתי יחד עם אחי אברהם לבית דודי בבאר שבע.

שנות הנוער והבגרות המוקדמות שלי

לדודי היה קשה לתמוך בנו מבחינה כלכלית, ולכן אני ואברהם נאלצנו לעבוד על מנת לשלם על מחייתינו ולימודינו בנוסף להיותינו תלמידי תיכון. בבית דודי נהגתי לגדל חוחיות בגינה (כל מה שצריך זה לתת להם מקום נחמד, מים כדי לשתות, זרעונים מקומיים כדי לאכול ואבן גיר כדי לספק להן סידן העוזר לבנות את מקורן), אך דודי התלונן על הרעש והלכלוך שיצרו, אז נאלצתי לשחרר אותן.

לא שירתי בצבא, אלא במקום זאת שירתתי בגדנ"ע (גדודי נוער עברי), מסגרת צבאית הנועדה במקור לחנך ולהכין נערים לשירותם הצבאי.

תחילה, הכינו אותנו בבאר אורה אשר ליד אילת, ולאחר מיכן פיזרו אותנו לשמירות בקיבוצים ברחבי האיזור. אני וכמה מחברותיי נשלחנו לשמור בקיבוץ "עין השלושה", שם שירתנו בכך שביצענו עבודות חקלאייות ושמרנו על גבול מצרים הסמוך, שאז היה עויין.

אני ואחי אברהם קנינו לנו בית משל עצמינו כשהוא עוד שירת בצבא.

בארגון "עליית הנוער" מיינו אותנו למקצועות, אני רציתי ולמדתי להיות אחות בבית חולים, אך לא היה לי מספיק כסף כדי לתמוך בעצמי ולממן את לימודי ומשפחתי בארץ לא יכלה לתמוך בי מבחינה כלכלית מתוך חוסר בכסף. המשכתי לעבוד במקצועות אחרים למרות זאת.

בגיל 25 הכרתי את בעלי והתחתנו מספר שנים מאוחר יותר. נולדו לנו 2שני ילדים מתוקים, הילדה וירון. מבתי יש לי שלושה נכדים: אופיר, נוגה ויהב. עם אופיר אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי.

היום אני גרה בכפר-סבא עם בני ירון, ובעלי, לצערנו, נפטר, יהי זיכרו מבורך לעד!

הזוית האישית

אופיר עדן: היה כיף להכין את  העבודה.