מאגר סיפורי מורשת

שמי הלה צולסקי, נולדתי ב- 1955. גדלתי בחצר של בית חולים עפולה.

הורי ניצולי שואה שנולדו בפולין בשנת 1931, ועלו לארץ בשנת 1947. הם הכירו אחד את השני, כשאימי למדה בבית ספר לאחיות בעפולה, ואבי היה נהג אמבולנס. הם נישאו וב- 1958 נולדה אחותי עינת גם היא בבית חולים עפולה.

אבי נולד במרץ 1931בעיר סטריי, שהייתה שייכת אז לפולין, והיום לאוקראינה, אביו היה בנקאי בבנק פרטי, שהיה שייך  לקואופרטיב יהודי, והוא ניהל את הבנק. אימו של אבי הגיעה ממשפחה יהודית עשירה.

ילדותו של אבי הייתה מאוד שמחה, והיה שפע כלכלי בבית: היו להם שתי עוזרות ,אחת שבישלה וניקתה את הבית בכל יום, והשנייה טיפלה בילדים. כל שנה המשפחה הייתה יוצאת לנופש יוקרתי ויקר בהרים.

ב- 1.9.1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, וחייהם התהפכו מהקצה לקצה. אבי היה רק בן שמונה.

הבנק של סבי, מאחר והיה שייך ליהודים, הוחרם על ידי הרוסים האוקראינים, וסבי נשלח לבית הסוהר. מאותו רגע לא היה לאבי מה לאכול, והוא חי בפחד גדול .

ב-2 ביולי 1941 נכבשה העיר סטריי על ידי הנאצים, ומאותו רגע התחילה השמדת העם היהודי, וביניהם המשפחה הגדולה והיפה שלי. אחיו של אבי שהיה רק בן שלוש, נשלח למשפחה של המטפלת האוקראינית, שהיתה נשואה וללא ילדים, והיא שמרה עליו במהלך כל המלחמה. אבי נשלח להסתתר בבית של המטפלת השנייה, בתמורה לכסף רב, תכשיטים ודברי זהב .

אבי שהיה רק בן אחת עשרה, נאלץ להסתתר במקלחת קטנה, שהפסיקו את שימושה. את האוכל היו מכניסים לו פעם ביום, ואת השתן והצואה שלו נאלץ לעשות בסיר, שאותו היו מפנים רק בלילה. הקושי הרב של אבי היה הבדידות. כילד בן אחת עשרה, הוא התקשה מאוד להיות בחדר סגור, כל היום במשך שנתיים תמימות ומפחידות.

מידי פעם הביאו לו ספרים, והוא למד לקרוא בעצמו, בשפה האוקראינית והרוסית, זאת בנוסף לידע שלו בפולנית, אותה רכש בבית הספר מגיל שש. אחד הספרים שהכניסו לו למסתור, היה ספר תפילות אוקראיני. מרוב שעמום הוא למד בעל פה תפילות נוצריות באוקראינית ,שבהמשך הצילו את חייו.

באוגוסט 1944 התחילו הסובייטים להפציץ את העיר, ומטוסים השליכו פצצות, כדי לערער את מורל האוכלוסייה. פצצה אחת נפלה על גג הבית ממול, ואבי התחיל לפחד פחד מוות. ערב אחד כשהחושך ירד, והתחילו להפציץ את העיר, כל תושבי הבית ירדו למרתף, ואבי היחיד שנשאר סגור במחבוא שלו בקומה השנייה.

ההפצצה נמשכה מספר שעות ואבי מאוד נבהל. כעבור מספר שעות, הוא לא הצליח להחזיק יותר מעמד, ומרוב פחד ירד לפרוזדור בקומת המרתף, היכן שהסתתרו תושבי הבית האוקראינים. בעלי הבית ראו אותו עומד בכניסה למרתף, ומרוב פחד ואימה הוא עשה פיפי. כשההפצצה נגמרה עלו כולם לבית והגברת (זו שהחביאה את אבי) הודיעה לו שעליו לעזוב את הבית, כיוון שהתגלה בפני הדיירים שעלולים להלשין עליו לשלטונות. כעת, סכנה גדולה מרחפת גם על המשפחה שהסתירה אותו. אבי עזב את מקום המסתור שלו והחל לנדוד לבדו ממסתור למחבוא.

חזית בית המסתור

מאותו יום אבא שלי היה צריך לברוח ממקום, ולדאוג לעצמו לאוכל ולמקום לישון.

אבי היה שחור תלתלים, ופעם אחת עצרו אותו נערים אוקראינים, בשל מראהו, חשבו כי הוא יהודי. הם רצו להוריד לו את המכנסיים, להוכיח שהוא נימול, להרביץ לו מכות ולהרוג אותו. אבי נזכר בתפילות האוקראיניות שלמד בזמן שהסתתר במקלחת, הוא החל להתפלל, ובשל כך הנערים החליטו לעזוב אותו, כי חשבו שמכיוון שהוא בקיא בתפילות האוקראיניות הוא לא יהודי, וכך ניצל.

ב-26.4.46 אבי עלה לארץ עם אלף ילדים יתומים, שקבלו אשרות כניסה, זאת אחרי שנדד שנים רבות ברחבי אירופה.

הורי בצעירותם

הזווית האישית

משי: היתה לי חוויה מאוד נעימה עם סבתא, למדתי דברים חדשים מהסיפור, שלא למדתי בעבר. היה לי כיף לעבוד עם סבתא ולהכיר את סיפורה של משפחתה.