מאגר סיפורי מורשת

שמי חיים ליבנה. נולדתי בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, ב-7.7.1936.

בכל שנות ילדותי התגוררתי עם הוריי בבואנוס איירס. כשקצת בגרתי, רציתי לעזור להוריי בכלכלת הבית, לכן עבדתי בימים ולמדתי בשעורי לילה. עבדתי כסוחר שעונים, אך לא נהניתי מעבודה זו, ועזבתי.

מגיל צעיר, הייתי חלק מתנועת הנוער 'למרחב', לילדים ונוער יהודים. לאורך שנים השתתפתי בפעילות התנועה לגיל שלי. תקופה זו הייתה משמעותית מאוד עבורי ועצבה את זהותי להמשך הדרך. קיבלתי חינוך יהודי ועברי ברמה גבוהה ביותר וספגתי ערכים של ציונות ואהבת ארץ ישראל. הפעילות בתנועה כללה גם שעורי עברית, מחנות עבודה, קייטנות ועוד.

למעשה חייתי בין שתי תרבויות, זו הארגנטינאית, עם השפה הספרדית, וזו היהודית. נטיית הלב שלי הייתה באותה תקופה לתנועה היהודית. לכן, כשהגעתי לגיל נוער, בו היה עליי לבחור האם לעזוב את הפעילות הציונית בתנועה, כפי שעשו חלק מחברי, החלטתי להמשיך, במטרה להגשים ולממש בצורה הטובה ביותר את הרעיונות הציוניים אליהם חונכתי, בעלייה לארץ ישראל.

תחילה, הרעיון לעלות לישראל לא התקבל בצורה אוהדת על ידי הוריי. אך בהמשך, ככל שהבינו וראו את ההכנות ורצינות הכוונות שלי, הם תמכו.

לפני העלייה לישראל, נשלחנו לעבור הכשרה בעיירה Moses villa בארגנטינה. באזור העיירה היו כפרים ואדמות רבות בבעלות יהודית, שרכש עבורם הברון הירש. זה היה ממש אזור יהודי, עם תיאטרון יהודי, סמינרים למורות ללמוד עברית או יידיש, מסחר בין היהודים ועוד.

אני בחרתי להתמקד בהכשרה חקלאית. ההכשרה התנהלה על ידי קבוצות מתחלפות של צעירים. בתקופה זו התנסיתי ולמדתי דברים רבים שקשורים לתחום החקלאות, שיעזרו לי בהמשך חיי. למדתי, לדוגמא, חליבת פרות, בעזרת הידיים. בנוסף, למדתי גם את המסחר החקלאי, מה עושים עם התוצרת, למי למכור אותה, ועוד. את החלב מכרתי למחלבה שהכינה גבינות. זה היה 'בית ספר' טוב עבורי, כזה שלומדים בו דרך מעשים והתנסות ולא דרך ישיבה בכיתה. למדתי גם לגדל ירקות, לחרוש את השדות בעזרת סוסים, דבר שהיה חדש באותו הזמן, לאסוף עצים להסקת הבית ואפילו להביא בשר, שיהיה מה לאכול. חייתי שם בערך שנתיים, בהם המשכתי גם בלמודי עברית. כאשר התרחשה בארגנטינה מהפכה צבאית, וקיבלתי צו גיוס, החלטתי לעלות באופן מיידי לישראל.

נוצר גרעין של חבר'ה שרוצים לעלות, אשר התקבצו ממקומות שונים. אני הייתי הגזבר של הגרעין. למרות שלא היה לנו הרבה כסף, דאגתי שכולם יהיו מסודרים ושיהיה לנו את המינימום הדרוש להגיע איתו לישראל, כמו בגדים וכו'. בשנת 1956 עליתי מבואנוס איירס לישראל, והגעתי לקיבוץ בחן.

אמנם לא ידעתי עברית, אך כיוון שהייתה לי הכשרה בתחום החקלאות, יכולתי להשתלב מיד בענף הירקות של הקיבוץ. היו לנו גידולים רבים, כמו מלונים ואבטיחים. במהלך העבודה יצאתי לקורסים  קצרים של לימודים. בבחן גם הכרתי את אשתי, שם גם התחתנו ונולד ילדנו הראשון. לאחר 10 שנים בבחן, בשנת 1966, עברנו לקיבוץ נחל עוז.

בשנת 1971 אשרו לי בקיבוץ יציאה ללימודים, והתחלתי ללמוד חקלאות בפקולטה ברחובות. אמנם היה לי ניסיון רב כחקלאי וכמגדל ירקות, אך במהלך הלימודים רכשתי גם ידע תיאורטי רב במגוון תחומים הקשורים בחקלאות, ידע שלא היה לי קודם. למדתי גיאולוגיה, זואולוגיה, בוטניקה, פיזיקה, כימיה ועוד נושאים נוספים. עם הניסיון הרב שהיה לי, בתוספת הידע שרכשתי – יכולתי להתחיל לעשות ניסויים, לפתח זנים חדשים של יבולים ולשכלל שיטות שונות. כך התחלתי לפתח את האבטיח ללא הגרעינים.

אבטיח ללא גרעינים – בכל שנותיי כחקלאי בתחום גדולי השדה, אהבתי להתעסק בדברים יוצאי דופן. 4 שנים לאחר שסיימתי את למודיי, בעת שהייתי אחראי על גדול תפוחי האדמה בנחל עוז, הגיע אליי בחור שגדל אבטיחים ללא גרעינים, וחפש שטחי גדול גדולים יותר. הוא גם סיפר לי על בחור מנווה ימין, אשר יש לו זרעים של אבטיח ללא גרעינים, אך הוא אינו מצליח לגדלם כפי שהיה רוצה.

זה היה תחום שלא כל כך נגעו בו קודם. התחלתי לערוך ניסויים שונים בפתוח הזן, ובמטרה להגדיל את כמות היבולים. המחקר היה יסודי ביותר, בין היתר הייתי נוסע למכון הוולקני בבית דגן, למחלקת הדבורים, על מנת ללמוד כיצד להשתמש בצורה יעילה יותר בהאבקה. השיטות שלי היו סודיות, כשאנשים ביקשו לראות מה אני עושה, לא אפשרתי זאת.

זה היה תהליך ארוך וקשה, ובסופו, התפתחה מאוד דרך שיטת הגדול של האבטיח. בעקבות זאת עלו גם כמויות היבולים! בשנת 1980 נשלחה לשיווק בתל אביב המשאית הראשונה של אבטיחים ללא גרעינים משדות נחל עוז. ההצלחה, שכללה גם הכנסת כסף רב לקופת הקיבוץ, הסבה לי גאווה רבה.

הזוית האישית

אלירן: התמזל מזלי וזכיתי להכיר את חיים ואת סיפור החיים המרתק שלו. איש מלא בשמחת חיים, לא יכולתי שלא להיקשר אליו ואל הלב הגדול והמזמין שלו, תוך זמן קצר הוא הוא שיתף אותי וסמך עליי ונתן לי הרגשה משפחתית ומשם גם נולדה תחושה הדדית. מודה על הזמן איתך ועל הדרך שעשינו יחד.