מאגר סיפורי מורשת

מבוא

נובמבר 1963,

מדינת ישראל בת 15. חיים בה כ- 2,4 מיליון תושבים יהודים. רוב האוכלוסייה מרוכזת בשטח שבין חדרה בצפון וגדרה בדרום. בגליל חיים רק מעט יהודים. הנגב ששטחו מהווה כ- 60% משטח המדינה, כמעט שומם. עין יהב היה היישוב היחיד ב- 180 הקילומטרים שמפרידים בין קיבוץ עין גדי לקיבוץ יטבתה שנמצא כ- 45 קילומטר צפונית לאילת.

מפת ישראל 1963

ימים ראשונים

בתחילת חודש נובמבר 1963, מגיעה למקום שנושק לקיבוץ יטבתה קבוצה של כ- 50 חיילות וחיילים אשר מספר ימים קודם לכן סיימו שישה חודשים של טירונות קרבית במסגרת הנח"ל (נוער חלוצי לוחם).

ההגעה לגרופית – סבא שישקו במרכז

החברים בקבוצה היו בוגרי "התנועה המאוחדת", שהייתה בזמנו תנועת הנוער הגדולה ביותר בישראל. מאוחר יותר הוחלף שמה לתנועת "הנוער העובד והלומד". הם היו מאורגנים ב"גרעין" התיישבותי שנקרא "גרעין יגב". חברי ה"גרעין" קובצו על-פי החלטת הנהגת התנועה מבוגרים מירושלים, תל אביב, רחובות וכפר בילו. יחד מנה ה"גרעין" כ-80 חברים וחברות. המשימה שהוטלה עליהם הייתה להקים את היאחזות הנח"ל גרופית שתהפוך בשנת 1966 לקיבוץ שקיים ופורח גם היום.

אחד החברים ב"גרעין יגב" היה סבא שלי, צבי פרידמן, שכולם מכירים אותו בכינוי "שישקו" וכך גם אני ושאר הנכדות והנכדים קוראים לו.

הרגע שבו ירדו חברי ה"גרעין" מהמשאית שהביאה אותם לאדמת גרופית זכור עד היום לסבא "שישקו" כרגע של התרגשות גדולה מהולה בגאווה רבה וכך הוא מספר לי:

"מצד אחד הרגע הזה היה התגשמות חלום. מצד שני הייתה הרגשה שהגענו לסוף העולם. רק חול, אבנים, הרי אדום ממול ושמש לוהטת מעל. היה חם. חם מאוד, השמש רבצה כמו סלע על הכתפיים כאילו אמרה: חברים יקרים, זה מה שמצפה לכם מעכשיו כל יום שתהיו במקום הזה.

כמה עשרות מטרים מהמקום שבו עמדנו אני ושאר חברי ה"גרעין", למרגלות הגבעה שעליה נבנה מאוחר יותר קיבוץ גרופית, נגלה לעיני מחנה קטן: עשרה אוהלים "הודים" מסודרים בשתי שורות ומולם שני צריפים גדולים ועוד שלושה פחונים קטנים. המיקום שנבחר למחנה נועד להגן עלינו מפני הרוחות החזקות מאוד שמנשבות בערבה."

 היאחזות הנח"ל בגרופית

"במחנה הזה היינו אמורים לשהות בששת החודשים הבאים. האוהלים היו מיועדים למגורים. בצריפים מוקמו המטבח, חדר האוכל, המועדון החברתי והמחסנים, הפחונים הקטנים שימשו כמקלחת ושירותים.

עוד לפני שהגענו לגרופית הוכשר במקום שטח של כ-200 דונם לשימוש חקלאי. על חלקו נשתל גן ירק. חלקו האחר היה מכוסה אבנים שהיה צורך לסקל כדי שאפשר יהיה לעשות בו שימוש חקלאי.

הימים הראשונים הוקדשו להתארגנות, להכנת הרחבה, עליה יערך טקס העלייה על הקרקע ולהמשך סיקול האבנים, שהייתה עבודה אין סופית שוברת גב ומעייפת מאוד. הלכנו בשורה אחרי טרקטור רתום לעגלה שנסע קדימה לאיטו והשלכנו את האבנים שהרמנו מהקרקע לתוך העגלה."

טקס העלייה על הקרקע

"ב-26 בנובמבר 1963, כשבועיים אחרי שהגענו לגרופית התקיים טקס העלייה על הקרקע. הטקס הפך לאירוע לאומי שסוכר בהרחבה בכל כלי התקשורת שהיו קיימים באותם ימים במדינת ישראל. נכחו בו הרמטכ"ל, רב אלוף, צבי צור; סגן הרמטכ"ל האלוף יצחק רבין; מפקד פיקוד הנח"ל אלוף משנה שמואל אייל; סגן שר הביטחון שמעון פרס; דוד בן גוריון, מנהיג העם היהודי. מי שהכריז על הקמת מדינת ישראל והיה ראש הממשלה שלה עד שהתפטר ביוני 1963 כחצי שנה לפני עליית גרופית על הקרקע והיה לחבר כנסת מן המניין. עוד נכחו בטקס חברי כנסת, ראשי העדה הבדואית ומכובדים רבים אחרים. בנוסף לכל אלה נכחו בטקס גם הורי, חברי ה"גרעין" שהוסעו לשם באוטובוסים מיוחדים. הורי, פולה ויצחק פרידמן היו ביניהם".

סוף סוף היו להם רגעים של נחת וגאווה אחרי שנים ארוכות של מרורים ש"האכיל" אותם בנם השובב, היום סבא שישקו שלי.

סבא ממשיך ומספר: "בסיום הטקס חתמו המכובדים על מגילת היסוד של גרופית. דוד בן גוריון כובד בהנחת אבן הפינה והרמטכ"ל חתם את הטקס באומרו: צה"ל הוא לא רק צבא לוחם אלא גם צבא בונה ומיישב. לאחר מכן הסתדרו האורחים, כולל ההורים שלנו, לאורך שביל הגישה למחנה ההיאחזות וכל אחד מהם התכבד בנטיעת עץ."

סבא שישקו יחד עם אמו ואביו במעמד נטיעת עץ בטקס העלייה על הקרקע

"גם היום," אומר סבא, "כשאני נוסע בכביש בדרך לאילת, אני פונה לשביל הגישה הזה, נוסע לאורכו עד שאני מגיע למקום שבו עומד זקוף עץ גדול, בן 60 היום. אני בטוח שזה העץ אותו נטעו הורי בטקס העלייה על הקרקע."

יוצרים חיים במדבר

"החיים במדבר בשנים 1963- 1964 היו אתגר גדול. להקים ולקיים בו יישוב חקלאי היה אתגר גדול עוד יותר. אבל, כאשר אתה בן 19 מוקף בחברים שאיתם גדלת וחדור בתחושת שליחות של הבאה מהאמונה בצורך ליישב את הנגב ולפתח אותו – אפשר להתמודד עם האתגר הזה ולהצליח.

הקושי העיקרי היו תנאי האקלים. הקיץ בגרופית חם ויבש מאוד. החום ביום יכול להגיע עד ל-40 מעלות ואף יותר. הלחות הנמוכה יכולה לגרום ל"התייבשות" מבלי להרגיש בכך כלל, לכן חובה לשתות הרבה מים גם אם אין תחושת צמא.

השילוב של החום הכבד והלחות הנמוכה חייבו אותנו להתנהל במתכונת של יום עבודה מפוצל. שעת ההשכמה הייתה 5:00 בבוקר, כאשר הכל עדיין היה חשוך מסביב. בשעה 6:00 יצאנו לעבודה בשדות. בשעה 11:00 כאשר החום היה הופך לבלתי נסבל היינו יוצאים להפסקה עד לשעה 16:00 אחר הצהריים ואז היינו חוזרים לשדות להמשך העבודה עד רדת החשכה. במחנה לא היו מזגנים. החום באוהלים שלנו היה כבד ממש כמו החום בחוץ והמפלט היחיד בזמן ההפסקה היו חדר האוכל והמועדון שבהם היו מכשירי "קולר" גדולים. "קולרים" הם סוג של מאווררים גדולים שמותקן בהם צינור מים והם משלבים משב רוח עם רסיסי מים. היינו מתקבצים סביב ה"קולרים" ומרגישים כמו בחופשת סקי.

ימי החורף היו נוחים הרבה יותר, אבל הם היו רק הפרומו ללילות קרים מאוד. הטמפרטורה באזור יורדת בחורף עד 0 מעלות ולעיתים גם נמוך יותר. הקור המקפיא הזה הוא האויב האכזרי ביותר של חקלאות הוא חייב אותנו להמציא פתרונות יצירתיים כדי להגן על כל מה שהצלחנו לגדל שם בעמל רב. הפתרון שמצאנו היה פשוט אבל יעיל מאוד: פיזרנו צמיגים של מכוניות בין שורות הצמחים והבערנו אותם. העשן הכבד שהעלה הגומי השרוף היה המגן מפני הקור. אינני יודע עד היום הזה עם עשן אכן יעיל נגד קור, אבל בגרופית זה עבד. המלונים, העגבניות, החצילים, הקישואים ושאר הירקות שגדלנו בגן הירק שרדו את הקור וצמחו לתפארת."

"תולים את הקרח לייבוש" – הקרח מכסה את שתילי העגבניות בלילות החורף

"אבל, למזג האוויר הקשה היה גם יתרון משמעותי מאוד: הירקות שגידלנו בגן הירק הבשילו לפני תחילת העונה המראה שלהם היה מתאבן מאוד ובנוסף לכך הם היו טעימים להפליא. לכן נמכרו במחירים גבוהים. המלונים מגן הירק יעדו ליצוא וגם הם הניבו הכנסה גבוה.

שגרת החיים בהיאחזות הייתה שילוב של יחידה צבאית ויישוב אזרחי חקלאי. המחויבות והמטלות הצבאיות נוהלו תחת פיקודו של מפקד ההיאחזות וכללו: שמירה סביב השעון על המחנה ואזור השדות; תצפיות באמצעות מכשיר טלסקופ גדול על גבול ירדן מעמדת תצפית שמוקמה על הגבעה שעליה נבנו מאוחר יותר בתי הקיבוץ. התצפית נעשתה במשמרות רצופות במהלך כל שעות האור. תפקיד הצופים היה לאתר ולזהות תנועות צבא ירדני חריגות ולדווח למטה הפיקוד אם יהיו כאלה. בנוסף לכך היינו יוצאים בלילות למארבים תקופתיים על הצירים שעליהם נהגו לנוע בעיקר מבריחים וגורמים עוינים ממצרים ללבנון. מלבד כל אלה התקיימו באופן סדיר מסדרי נשק וציוד.

החיים הקהילתיים התנהלו במתכונת דומה לחיים בקיבוצים. הנושאים האזרחיים הובאו לדיון באספות "גרעין" וההחלטות התקבלו ברוב קולות. אספקת מזון, מדים להחלפה וציוד הייתה מגיעה פעם בשבוע במשאית צבאית מבסיס צה"ל באילת.

הכנת התפריט והארוחות הייתה באחריות בנות ה"גרעין". הבנים היו עוזרים בתורנות בעיקר בקילוף ירקות, בשטיפת כלים ובניקוי חדר האוכל. למרות שלא היה בהיאחזות טבח מקצועי האוכל שהכינו בנות ה"גרעין" זכור לי כטעים למדי. אני מניח ממרחק הזמן שהוא אכן היה טעים. אפשרות אחרת היא שחוש הטעם שלי בגיל 19 עדין לא היה מפותח כפי שהוא היום.

בכול ערב שבת היינו עורכים קבלת שבת חגיגית מלווה בשירה גדולה. החגים צוינו ברוח מסורת ישראל ככל שיכולנו. בערבים היינו מתכנסים במועדון למשחקי חברה, משחקי לוח, טורנירי שש-בש וטניס שולחן.

ההיאחזות הפכה מהר מאוד ליהלום שבכתר הנח"ל, הוכחה להצלחת פועלו ההתיישבותי. מכיוון שכך, הובאו אליה מבקרים חשובים ובעלי שם רבים מהארץ ומחו"ל. אחד מהם היה הזמר האמריקאי הנודע, פיט סיגר, שהיה גם חלוץ בתחום שירי המחאה בשנות ה- 50 וה- 60 של המאה הקודמת. להיטיו של פיט סיגר הובילו את מצעדי הפזמונים בארצות הברית, באירופה וכמובן גם אצלנו בישראל. והסיפור שהיה איתו כך היה:

במהלך ביקורו בארץ הגיע פיט סיגר גם להופעה באילת. למחרת ההופעה עזבו הזמר וחברי הפמליה שלו את אילת ויצאו להופעה בירושלים. בדרך פנה המיניבוס שלהם לביקור בגרופית. הוא שהה בהיאחזות זמן קצר ובמהלכו שר למעננו כמה משיריו תוך שהוא מלווה את עצמו בבנג'ו. מיד לאחר מכן יצא המיניבוס של האורח ומלויו להופעה בירושלים. שעה קלה לאחר מכן קיבלנו הודעה במערכת הקשר הצבאית שהמיניבוס ונוסעיו נתקעו בשיטפון. צוות חילוץ ואני בתוכו יצא מיד כדי לחלץ אותו. כשהגענו למקום אחד מאיתנו נכנס לנחל עם כבל חילוץ שהיה מחובר לרכב החילוץ שלנו ורתם אותו למיניבוס התקוע. בנסיעה איטית לאחור משכנו את המיניבוס עד שחילצנו אותו ממי הנחל.

פיט סיגר ירד יחף מהמיניבוס שהיה מוצף מים בחלקו והודה לנו בהתרגשות. אנחנו כמובן לא הסתפקנו בכך וביקשנו שיודע לנו בשיר. להפתעתנו הוא שלף את הבנג'ו שלנו מהנרתיק והחל לשיר. בזווית עיני ראיתי את אחד המלווים שלו מצלם את האירוע. מיד התיצבתי מאחוריו מעמיד פנים שאני שר יחד איתו. התמונה התפרסמה למחרת בעיתונים ואני הפכתי לידוען לרגע אחד."

פיט סיגר שר לנו משיריו, לאחר שחילצנו רת רכבו

בחודשיים האחרונים לשהותנו בהיאחזות עסק חלק מאתנו בעזרה לבנאים שהכל ולהקים את מבני הקבע של גרופית בראש הגבעה שמעל המחנה שלנו."

אחרית דבר

"בחודש מאי 1964 נפרדנו מגרופית. בעלי הפרופיל הרפואי הגבוה – ואני בניהם – הועברנו להמשך השירות הצבאי בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח.

שלוש שנים אחרי שעלינו על הקרקע, בחודש נובמבר 1966 אוזרחה ההיאחזות גרופית והייתה לקיבוץ גרופית שקיים ופורח גם היום.

הזוית האישית

מיכאל: הרומן של סבא שישקו עם גרופית נמשך שישה חודשים בלבד אבל כפי שאמר לי, הוא היה עבורו אירוע מכונן. תקופה שחרותה על ליבו כזיכרון חי שהוא גאה בו ויהיה גאה בו כל ימי חייו.