מאגר סיפורי מורשת

הסיפור הוא על אימא של סבא שלי – זושה לדרהנדלר. שם משפחתה לפני נישואיה היה גרינשטיין. היא נולדה בפולין בעיר פאביאניץ בשנת 1918. בשנת 1937 סיימה את התיכון.

לאחר שפרצה המלחמה, הגרמנים נכנסו לעיירה ב-1 בספטמבר 1939 ואז תוך עשר דקות היא וההורים שלה הוכרחו לעזוב את דירתם. השעה הייתה שבע בבוקר והם עזבו את הדירה ללא כלום ועברו לגור בבית של קרובים שלהם. בדצמבר 1939 הם עברו לעיר אחרת. ההורים של זושה שלחו אותה חזרה לעיר פאביאניץ להביא דברים וחפצים שנשארו שם שאותם מכרו והיה להם ממה להתקיים. סבתא רבה זושה גם נתנה שיעורים בחשבון לילדים בעיר וכתמורה קבלה קצת אוכל.

משם המשפחה עברה לעיר פיוטרקו, השנה הייתה 1942. יום אחד באו הגרמנים בבוקר ולקחו את כל היהודים לתחנת הרכבת. זו הייתה רכבת משא מיועדת לבהמות. כמה דקות לאחר שהרכבת יצאה ועצרה לרגע אימא של זושה דחפה אותה מהרכבת החוצא ואמרה לה לחזור לעיר שממנה יצאה הרכבת. את ההורים שלה זושה לא ראתה יותר לעולם. הם נלקחו למחנה ההשמדה טרבלינקה והושמדו שם.

כל בוקר היהודים התאספו בבית הכנסת ומשם הגרמנים לקחו אותה לעבודות ניקיון. בבוקר אחד חברה שלה הוציאה אותה מבית הכנסת וזה היה מזל גדול כי הגרמנים הגיעו והרגו 500 אנשים שהיו בבית הכנסת. זושה עברה לגור בגטו ושם היא עבדה בעבודות שונות. מספר פעמים היא נצלה בנס מהריגה שעשו הנאצים הגרמנים. בכל אותה תקופה היא מכרה חפצים ותכשיטים שנשארו לה תמורת אוכל.

בסוף שנת 1943 הם עברו למחנה בראוונסברוק. התנאים במחנה היו קשים ביותר, היא עבדה בפינוי זבל בהשגחת הנאצים ששמרו עליהם עם כלבים. הם היו מקבלים כמות האוכל קטנה מאוד, חתיכת לחם ליומיים ולפעמים חתיכת נקניק. מזג האוויר היה מקפיא והיו להם בגדים לא מתאימים, מידי פעם היו בוחרים קבוצת נשים שהיו חלשות ולא מסוגלות לעבוד והיו שולחים אותם למחנה השמדה.

לאחר זמן מסוים העבירו את זושה למחנה ברגן – בלזן. במחנה הזה רק החזקים הצליחו להישאר בחיים, ואז לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, הבריטים שחררו את כל הניצולים מהמחנה הזה. לאחר השחרור, סבתא זושה נשארה במחנה מעבר, ועזרה בהכנת רשימות של ניצולים וחיפוש אחרי קרובי משפחה שלהם. לאחר מכן היא נסעה לשטוטגארט מכיוון ששמעה שיש לה דודה שם.

החיים שם היו שונים. היה אוכל, היו בגדים ולא היה יותר פחד מהשמדה. סבתא זושה עבדה בהנהלת חשבונות בארגון הג'וינט שהיה ארגון סעד אמריקאי, ושם הכירה את סבא יעקב שהיה גם הוא ניצול שואה. לפני המלחמה היה נשוי עם שני ילדים שנספו בשואה. סבא יעקב וסבתא זושה התחתנו בשנת 1946 ובאחר שנה, בשנת 1947 נולד שם סבא שלי, סבא גרשון. בשנת 1949 המשפחה שהתחילה את חייה מחדש עלתה לישראל וגרה בעיר חולון, שם נולדה לה הבת ורדה. היום סבתא זושה בת יותר ממאה שנה וחיה בבית אבות. יש לה חמישה נכדים ותשעה נינים.

גלויה לפלסטינה

הגלויה נשלחה כמה שנים לפני קום המדינה מליטא שברוסיה לתל אביב, פלשטינה (שם המדינה לפני הקמתה) הגלויה נשלחה על ידי סבא של סבתא שלי שקראו לו שמעון רובינשטיין שהיה "מלמד" – מורה בגימנסיה תרבות בעיר מרץ שבליטא. הגלויה נכתבה באידיש. אפשר לראות את האותיות בעברית שנכתבו בעט ציפורן.

הזוית האישית

סבא גרשון סיפר את סיפור חייו לנכדו ירדן במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר רעות, עין שמר, ויחדיו תיעדו חלק מסיפורו.