מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חיים בשיכון בישראל הצעירה עם שמחה

אני וסבתא שמחה היום
סבתא שמחה בנעוריה
זיכרונותיה של שמחה באלס

שמי אורי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתי, שמחה באלס, ומנציח את סיפורה במאגר המורשת של התכנית. סבתא שמחה נקראה על שם סבתה, כי ככה היה נהוג פעם. היא נולדה בישראל ולהורים שלה קוראים כרמלה ויחזקאל.

לאימא של סבתא שלי קוראים כרמלה, היא עבדה מגיל 15 בכל עבודה שהיא מצאה – בחקלאות, במפעל סיגריות ובתפירה. לאבא של סבתא שלי קוראים יחזקאל, הוא היה נהג משאית כל החיים. ההורים שלי היו אנשים חרוצים מאוד וכמעט ולא פספסו יום עבודה אחד. נולדו להם ארבעה ילדים: סבתי שמחה, ואחיה – מנשה ענת וחגית.

סבא של אימא שלי, יחזקאל, ברח מעיראק בגיל 15 ברגל חצה לאיראן ומאיראן הגיע לישראל. אימא של אימא שלי עלתה בשנת 1951 במטוס יחד עם כל יורדי עיראק.

סבתא שמחה נולדה בישראל, בעיר עפולה, ועד גיל 14 היא גדלה בבני ברק, בבית בן שלושה חדרים. סבתא שלי מספרת: "עד גיל 7 התקלחנו בגיגית עם מים חמים וכביסה הייתה מכובסת ביד. אימא בישלה על פתילייה ואחר כך על פרימוס ואז הגיעו הדוד שמש ומכונת הכביסה הראשונים".

סבתא שמחה כתינוקת עם הוריה

תמונה 1

מול השיכון בו שסבתא שלי גרה הייתה רחבה גדולה וחולות שם הם היו משחקים רוב היום, לא היו להם טלפונים ובטח לא מחשב. אל הים הם היו נוסעים בשבת עם הסעות מיוחדות. סבתא שלי מספרת שהם לבשו בגדים רגילים ובכל חג פסח ובחג ראש השנה היו קונים לילדים בגדים ונעליים חדשות.

היה בית כנסת אחד והוא היה בכניסה לשכונה. בחגים הם היו הולכים לשם. סבתא רבתא כרמלה הייתה בשלנית טובה שידועה באוכל הטעים שלה בכל המשפחה. גם בתקופות קשות היא הייתה מבשלת אוכל טעים מהמעט שהיה ולא קנינו שום אוכל מבחוץ. הכל היא ידעה להכין ולבשל בצורה הכי טעימה שיש.

סבתא מספרת: "אכלנו קובות, אכלנו אורז כתום שנקרא פלאו בגי'ג, אכלנו שופטה עם אפונה, ביום חמישי באופן קבוע אכלנו קיצ'רי שזה אורז כתום עם לבן וביצה. בכל יום שבת אכלנו חצילים קציצות וביצים שהיום כולם מכירים בשם סביח, ובחורף היינו אוכלים גם טבית, שזה עוף ממולא באורז עם תבלינים ועגבניות מבושל על הפלטה כל השבת. המאכל הכי אהוב עלי היה קציצות דגים מיוחדות של אימא שלי ועד היום אני לא מצליחה לשחזר את הטעם. לא משנה מה ניסיתי זה לא אותו דבר. הממתקים שלנו היו סוכריות טופי, סוכריות ג'לי, רחת לוקום ועוגיות שהיינו מכינים בבית."

סבא רבא וסבתא רבתא עם סבתא שמחה ואחיה

תמונה 2

כל החברים מבית הספר גרו בשיכון אחד ליד השני, כל יום אחרי ארוחת צהרים היינו נפגשים ברחבה מול השיכון ומשחקים. שיחקנו שבע אבנים, חמש אבנים, מחבואים, שוטרים וגנבים, גומי, קפיצה בחבל, תוקע, גולות, משחקי כדור, המלך אמר, גוגואים, קלאס, בובה, מדרכות, תופסת עכברים, שבויים. היחס בין הורים וילדים היה של כבוד, פחד, אסור להתווכח ומה שההורים היו אומרים היה קדוש. מי שלא היה מקשיב היה לפעמים חוטף על הראש.

ברחבה הזאת בילינו רוב השנה. שם בית הספר שבו למדתי עד כיתה ח' היה קוממיות. למדנו עברית, חשבון, אנגלית, תורה וגם חקלאות וכלכלת בית ובישול. היחסים עם המורים היו של פחד וכבוד והייתה משמעת חזקה מאוד ועונשים. העונש היה לעמוד בפינת הכיתה עם הפנים לקיר, לכתוב 100 פעמים סליחה או כל דבר אחר שהמורה היה אומר והיה גם עונש להרביץ עם סרגל על אצבעות הידיים.

המורה שאני זוכרת במיוחד הייתה המורה ורדה שלימדה אותי מכיתה א'-ד', אהבתי אותה מאוד כי היא המורה היחידה שאהבה אותי, שדאגה לי, היא אפילו הייתה אצלי בבית, באה לראות איך הבית מתנהל. (פעם המורות היו מגיעות לבית של הילדים).

בבית הספר הייתה לנו תלבושת אחידה ומי שלא היה בא עם תלבושת אחידה לא היה נכנס לכיתה. בבית הספר היה חדר אוכל שבו היינו אוכלים ארוחת צהרים והמאכל האהוב עלי היה קציצות דגים ופירה. היו לנו גם טיולים כיתתיים שאני אף פעם לא השתתפתי בהם כי הייתי מקיאה. לנו אז לא היו מסיבות כיתתיות ולא הייתה תנועת נוער."

זכרונות משנות ה-20

סבתא שמחה – מאלבום התמונות

תמונה 3

סבתא שלי מספרת שהיא הייתה מאזינה למוזיקה מזרחית כמו זוהר ארגוב ולמוזיקה מערבית כמו הביטלס, האבנים המתגלגלות, בוני אם. בארץ היו את צלילי הכרם, כל הלהקות הצבאיות, להקת עוזי והסגנונות, להקת כוורת שאפילו מפורסמת עד היום. השיר שהיא הכי אהבה הוא "אימא" של ניסים סרוסי.

הריקודים היו סלואו, טנגו, פסדובלה, פופשייק, ג'ז והיו רוקדים את זה בדיסקוטקים ומועדוני ריקודים. סבתא מוסיפה: "אני לא הייתי יוצאת כי היה אסור לנו וההורים לא היו מסכימים עד גיל מאוד מאוחר. רק אחרי שהתחתנתי הייתי הולכת עם בעלי להופעות של זמרים סרטים והצגות שהיו מופיעים בבתי הקולנוע. אמצעי התקשורת של פעם היו עיתונים, רדיו, וטלפונים ציבורים."

אהבה ומשפחה

סבתא עם סבא בנעוריהם

תמונה 4

סבתא שלי הכירה את סבא שלי כי הם קרובי משפחה, לא שידכו בינהם כי הם התאהבו. מהרגע הראשון שראו אחד את השני באירוע משפחתי, סבא שלי ידע שהוא רוצה להיות חבר שלה. פעם בני הזוג היו נפגשים אחרי סוף יום שוב ושוב ושוב ושוב, עד שזה הופך למשהו מיוחד ואז כשרצו להתחתן הגבר היה בא לאבא של חברה שלו לבקש את ידה. לסבתא שמחה ולסבא מורדכי יש שמונה ילדים ועשרה נכדים ועוד אחת בדרך. כמעט כולם גרים בנתניה חוץ מאחות אחת שגרה בפרדס חנה כרכור.

מתכון משפחתי אהוב

מתכון משפחתי אהוב במיוחד הוא קיצ'רי שזה אורז אדום עם עדשים כתומות: לוקחים סיר, ממלאים מים, מרתיחים אותם ושמים בפנים אורז, עדשים מלח ורסק אדום. ברגע שהאורז מוכן, מטגנים מלא שוב עם כמון, שופכים על האורז ומערבבים. מכינים ביצה ושמים לבן כמו של פעם אוכלים בהנאה מרובה.

הזוית האישית

אורי הנכד המתעד: הייתי רוצה לאחל לסבתא שיהיו לה חיים טובים כל חייה ושתאריך חיים.

מילון

פרימוס
מכשיר לחימום ובישול עם בית קיבול לנפט

רחת לוקום
רחת לוֹקוּם (בטורקית: Lokum) הוא ממתק עשוי עמילן, סוכר, מסטיקא טחונה, עם ג'לטין או גלוקוז, הנפוץ בכל אזור המזרח התיכון, הבלקן ובחלקי האימפריה העות'מאנית לשעבר. לרוב הממתק מתובל במי ורדים או בלימון, מצופה אבקת סוכר או עמילן תירס וחתוך לקוביות קטנות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”היחס בין הורים וילדים היה של כבוד, פחד, אסור להתווכח ומה שההורים היו אומרים היה קדוש“

הקשר הרב דורי