מאגר סיפורי מורשת

שמי מישל, אני סבתא של יובל ויחד אנחנו משתתפות בתכנית הקשר הרב דורי השנה ומתעדות את סיפורי.

סבתא מישל מספרת ליובל

הורים שלי – קליר ווינססלאס

לאימא שלי קוראים קליר היא נולדה בטורקיה כיהודייה בעיר איזמיר. בבגרותה היא נשלחה על ידי ההורים שלה ללמוד להיות אחות ומיילדת באלג'יריה, שהייתה שייכת אז לצרפת (1830-1962). אימא שלי נולדה בשנת 1919 ונפטרה בגיל 40 ממחלת הסרטן בראש.

לאבא שלי קוראים וינססלאס, סטפן ואונורה, הוא לא היה יהודי, הוריו צ'כים וגרמנים. הוא היה ספורטאי ואומן מחונן, הוא שרת בלגיון הזרים בתור קצין צרפתי. הוא נולד בשנת 1919 ונפטר בגיל 42 מהתקף לב. הוא נלחם למען צרפת במלחמת העולם השנייה, בווייטנאם למען צרפת, ובאלג'יריה שם הוא פגש את אשתו, אימא שלי. השניים התחתנו בייפוי כוח, אימא הייתה בטנג'יר (עיר בין לאומית בחסות אירופה -1962) אצל הוריה ואבא היה בסייגון וייטנאם וחיכה לאישור מהצבא להתחתן עם אישה זרה זה היה הנוהל.

אבי ואמי ז"ל

מחתונה זו נולדתי אני, באלג'יריה (סידיבלאבס) אבא שלי גידל אותי ואת אחותי (קטרין) לפי הדת הנוצרית, מכיוון שאבא הלא יהודי שלי נפטר שנתיים אחרי אימא, לא ידעתי וגם לא היה את מי לשאול לגבי היהדות שלי והחיים שלי בכלל. בצרפת החינוך הוא נוקשה ולא היו שואלים את ההורים שאלות.

נכנסתי לפנימייה נוצרית המיוחדת במינה בצרפת, בארמון אמיתי בצפון פריז בשם " la legion d` honneur" שהוקם למען 200 בנות שהאבות שלהן שירתו בצבא או מתו במלחמות למען צרפת. אחד מהסיבות שנכנסתי לפנימייה הייתה שאבא שלי קיבל את כל העיטורים הגבוהים ביותר. גדלתי בעולם סגור של הנוצרות. ידעתי שיש לי דודה וסבא וסבתא בישראל אבל לא היה לי קשר איתם.

 בפנימייה שבארמון

איך נודע לי שאני יהודייה?

סיימתי את מבחני הבגרות בגיל 18 התחלתי לעבוד בפנימייה בתור מחנכת. קיבלתי שתי מלגות על מנת ללמוד באוניברסיטה, מכיוון שהייתי תלמידה טובה. בגיל 20 דודה שלי שלחה לי מברק ליום ההולדת. טסתי לארץ בחופש הגדול כדי לפגוש אותה. פה חיכה לי שוק של החיים שלי. לא ידעתי כלום על ארץ ישראל ועל היהדות. דודה שלי באה ללוות אותי בשדה תעופה אחרי 15 שנה בלי שראיתי אותה, עוד מטנג'יר (מרוקו).

למחרת התחלתי לשאול שאלות. "מי האנשים שגרים בארץ?" והתשובה שקיבלתי היא "יהודים" ואז שאלתי "ומה את?" "יהודייה" "ומה אימא שלי?" "יהודייה" "ומה אני כתוצאה מזה?" דודה שלי ענתה לי "לפי ההלכה את יהודייה". הייתי צריכה יומיים כדי לעכל את הגילוי המטורף הזה. זה בסך הכול היו השורשים שלי בחמישים אחוז. המחשבות רצו אצלי במהירות בראש, לא היו לי ניירות/מסמכים מאימא שלי שמוכיחים שאני יהודייה.

לאימא שלי היו שמונה בני דודים בארץ ואחד מהם הדריך אותי שרק גברים לפי ההלכה יכולים להיות עדים בבית משפט רבני. הם קבעו תאריך ושני בני דודים שנולדו באיזמיר עם אימא שלי התייצבו איתי ברבנות מול שלושה שופטים שדיברו עברית עם בני הדודים שלי, והם תירגמו לי בצרפתית ואני עניתי לשופטים באנגלית הם קיבלו את האמינות שלי וקבעו שאני יהודייה. זה היה אחד מהימים המאושרים בחיי.

חזרתי לצרפת בתאריך 1.9.1972 עם האישור בכיס. חזרתי כדי לגמור את התואר הראשון בהיסטוריה ובגאוגרפיה. לארץ חזרתי שוב בחופש הגדול ונשארתי עד לתאריך 17.9.1973 וחזרתי כדי לגמור את התואר שני, אבל בתאריך 6.10.1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים והרגשתי ששם אני רוצה להיות. אהבתי את הארץ מכל הפעמים שבקרתי בה אהבתי את החמימות של האנשים את הביחד את הצורה שמגדלים ילדים את הערך של החיים ואת הטקסים לזכרם של החיילים הצעירים שנפלו למען המולדת. במעט מדינות אם בכלל יש את התודעה הזאת.

העלייה ארצה

נסעתי לסוכנות היהודית בפריז, אחרי ההגשה של אישור היהדות  עליתי ארצה חודש אחרי המלחמה. הטיסה הייתה מאוד עצובה כי שתי אימהות באו לקבור את הבן שלהם אחת התעלפה והרופא במטוס העביר לה טיפול רפואי. דודה שלי באה לקחת אותי והגענו לבית שלה היא הייתה לבד ולא התחתנה לא הספקתי לראות את סבא וסבתא שלי שנפטרו בשנים: 1971 ו-1967 ונקברו פה. למחרת לא התכוונתי להישאר אצל דודה שלי ונסעתי לקיבוץ משמר השרון כדי ללמוד באולפן עברית. לא היה מקום ושלחו אותי ברגל לקיבוץ מעברות השוכן ליד קיבוץ משמר השרון.

הגעתי לאולפן וראיתי בן אדם שהיה אחראי על האולפן. מכיוון שרציתי לחיות בקיבוץ שאלתי אותו עם הוא חבר קיבוץ הוא ענה לי "לא" יכולתי לדבר איתו כי הוא דיבר ספרדית וגם אני מדברת ספרדית מלידה. זה היה הקשר הראשוני בינינו וארבעה חודשים אחר כך התחתנו. בעלי דיבר עברית שוטף מכיוון שאימא שלו הייתה מורה לעברית מפולין והם דיברו בבית עברית ואידיש.

החיים בארץ

עזבנו את הקיבוץ וקיבלנו דירה בתור עולים חדשים בהוד השרון. בעלי (יעקב) מצא עבודה בתור מנהל חשבונות. ובפבואר 1976 נולד לנו בן יחיד, דני. עשינו לו ברית בבית עם כמה אנשים מכיוון שלי ולבעלי לא הייתה משפחה בארץ. כל כך רציתי שאימא שלי תוכל לראות את הברית של דני ושהנכד שלה נולד יהודי בארץ ישראל. כל אירוע בדת היהודית הייתה משהו חדש בשבילי והברית לא משהו כל כך נעים לכל אימא.

התחתנו בשם של בעלי "טריזמל" וכשדני נולד שינינו את השם לשם ישראלי "פריאל". לפני שדני נולד מצאנו כלבה ברחוב קוקר ספנייאל אנגלי היא הייתה לבד צמאה ורעבה. ולקחנו אותה איתנו הביתה.

להסתגל למדינה חדשה אפילו עם אתה רוצה בה זו משימה לא פשוטה. דרך הבית ספר והגן של דני התחלתי להכיר אימהות ישראליות שהיו מאוד נחמדות אליי. אחד מהדברים שהיה לי קשה להסתגל אליהם היו החתונות של כמה מאות אנשים. בהתחלה שתקתי והתבוננתי בכל דבר. הצטערתי שלא התגייסתי לצבא, הייתי פטורה מהצבא בגלל שהייתי נשואה. אהבתי את הפשטות של הישראלים של פעם. ככל שעבר הזמן התחלתי להסתגל להבין ולאהוב את האירועים במיוחד את ראש השנה ואת השלווה של יום כיפור שאין כמותו בעולם.

כשדני עמד להתגייס הוא נבחר לשרת ביחידה מובחרת (מגלן) והוא היה צריך את האישור של הוריו כדי להתקבל, בלב כבד חתמתי לו ונדרתי נדר להדליק נרות כל יום שישי כדי שהוא יחזור בשלום (עד היום אני מדליקה נרות). הארץ מעמידה אותך במבחנים גדולים, אבל לא היה יום אחד שהצטערתי שהגעתי ארצה. עוד אחד מהרגעים שלא אשכח הוא ההשבעה של הצנחנים בערב כשהתאורה מכוונת אל הכותל. בכיתי שחשבתי באותו רגע שכל כך רציתי את אימא שלי, שתראה איך הנכד שלה נישבע אמונים וקיבל את התורה.

 מדליקה נרות בכל ערב שבת

 למטה, בני בתקופת השרות הצבאי

היום

היום בדיוק לפני חמישים שנה הגעתי ארצה, לא ידעתי מה מחכה לי, ועם כל הקשיים הצלחתי להקים משפחה קטנה אבל עם הרבה אהבה. הבן היחיד שלי המשיך את המשאלה שלי והקים משפחה משלו עם אישה ושתי הבנות שלו יובל ומיה. היום שאני סבתא לשתי נכדות מתוקות אני אומרת לעצמי שנסגר המעגל, אני באמת חזרתי ארצה ואני משאירה שורשים. ויובלי אמרה לי: "טוב שהגעת ארצה סבתא כי כתוצאה מזה אני נולדתי פה ולא במקום אחר" זה באמת עוד דבר שריגש אותי מאוד.

הזוית האישית

יובל: נהניתי מאוד עם סבתא ושמחתי לגלות דברים חדשים על סבתא. וסבתא שמחה מאוד לחלוק איתי את הסיפור ולהיות איתי כל כך הרבה שעות. זה קשר מדהים לעולמים.