מאגר סיפורי מורשת

שמי פאולו בסנו נולדתי באיטליה ב1945 בעיר ליבורנו.

ליבורנו (איטלקית: Livorno) היא עיר נמל לחוף הים הליגורי, בקצה המערבי של טוסקנה, איטליה, בירת נפת ליבורנו. האזור שבו שוכנת ליבורנו היה מכוסה לחלוטין על ידי הים. האדם התיישב באזור עוד בעידן הברזל. ליבורנו הוקמה בתור כפר דייגים קטן במפרץ טבעי קטן, מדרום לשפך נהר הארנו.

בשנת 1950 עזבנו את איטליה ועלינו לארץ ישראל. הייתי ילד קטן בן חמש  וזה מה שאני זוכר:

הגענו לארץ באוניה, ועברנו כמו עולים רבים אחרים, את תלאות הקליטה בארץ.

בשנת 1952, הגענו ליפו ונכנסנו לבית ערבי נטוש. אני זוכר שהיו עכברים וחולדות, שהסתובבו בבתים האלה, וזה היה מפחיד אותי מאוד. אני זוכר שלא הייתה דלת כניסה לבית, ואבא שלי מצא סדין ועשה ממנו וילון לכניסה. לא דאגנו מפני גנבים, לא היה פחד, אף אחד לא נכנס לבית ללא רשות. החיים היו מאוד שקטים אך היו גם לא קלים, כי לאבא לא הייתה עבודה תקופה ארוכה, והיינו עניים. בסוף הוא מצא עבודה בדייג.

זו היתה תקופת הצנע בארץ, תקופה בה המזון חולק בהקצבה לפי מספר הנפשות במשפחה. לא היה לנו מקרר, אבל היה לנו ארגז קירור. כל יום היה מגיע האיש עם עגלה וסוס, ועל העגלה הקרח. היו לו בלוקים גדולים של קרח והיינו קונים לפי הצורך: בלוק, חצי בלוק, והיינו משלמים בהתאם.

אותו דבר היה עם החלב. את החלב היה מביא ה"חלבן" ושם בפתח הבית, ולוקח את הבקבוקים הריקים.

חלבן הוא אדם שמלאכתו היא הובלת וחלוקת חלב, ומוצרי חלב שונים ישירות לבתי מגורים. הצורך בהובלת חלב לבתים על בסיס יומיומי נבע מכך שמערכות הקירור לשימור מזון היו לא-מפותחות ולא-נפוצות, וכתוצאה מכך מוצרי חלב התקלקלו במהירות. החל מאמצע המאה ה-20, שכיחותם הגבוהה של מקררים בבתים במדינות המפותחות, הפחיתה באופן משמעותי את הצורך בהובלת חלב טרי מדי יום, וגרמה לכך, שהמקצוע כמעט ונעלם במדינות רבות, ונעלם לגמרי באחרות.(ויקיפדיה)

כיום קונים את החלב ושאר המוצרים, במרכולים ובחנויות המזון, אבל יש בי געגועים למנהגים של פעם.

הזווית האישית

אורי – היה לי ממש נעים לדבר עם סבא על הילדות שלו, ולשמוע מה הוא זוכר ממנה, וכמה החיים היו שונים פעם, כשהמדינה היתה צעירה עדיין.