מאגר סיפורי מורשת

שמיר גרונימוב נולד ליסאק (יצחק) וחנה אטל בתאריך 15.5.1940 בעיר טאלין שבאסטוניה. לשמיר הייתה אחות קטנה אחת בשם רינה גרונימוב. הוריו של שמיר, ובעיקר אבא שלו, גידלו אותו בבית ציוני: יסאק, אביו, למד בישיבה בליטא עם הרבה אנשים ציונים כמוהו, התגייס לצבא האדום במלחמת העולם השנייה, וחצי שנה לפני מותו של סטאלין הוא נשלח לכלא בגלל היותו ציוני. כשסטאלין מת, גם הוא יצא מהכלא. שמיר גדל בבית ציוני והתחנך כציוני, באמונה שיום אחד הוא יעלה לארץ ביחד עם משפחתו.

לימודים ובגרות

כששמיר היה בן 18, אביו נפטר ואמו חלתה, ושמיר נאלץ לעבוד ולפרנס את המשפחה וגם ללמוד. הוא אהב מתמטיקה ופיזיקה וגם למד ולימד את הנושאים האלה. בשנת 1973 הוא התחתן עם איזבלה שטיין (היא שינתה את שם משפחתה לגרונימוב) וב-1975 נולדה להם בת יחידה בשם דינה גרונימוב (אחרי שהתחתנה היא שינתה את שם המשפחה לקוזנצוב). הם חיו בטאלין בירת אסטוניה, שהייתה חלק מברית המועצות, והוא תמיד גידל את ביתו על ברכי התפיסה שהם יהודים ושמתישהו הם יגיעו לארץ ישראל.

סיפור שדינה סיפרה על ילדותה: בבית הספר היו מציקים לה בגלל שהיא יהודיה ולא הסתירה את זה (למרות האנטישמיות), וכשהיא הייתה חוזרת הביתה וסיפרה לאבא שלה, הוא תמיד היה מזכיר לה שיום אחד הם יעלו לארץ ישראל, והוא גידל אותה להיות גאה בזה שהיא יהודיה.

החיים שלהם באסטוניה היו טובים מאוד. מצבם הכלכלי היה טוב ויציב. שמיר היה מורה מכובד למתמטיקה ופיזיקיה, והייתה להם דירה גדולה במרכז העיר טאלין. היה להם נוח באסטוניה, אולם שמיר החליט להגשים את החלום שלו ולעלות לארץ ישראל, למרות שהוא ידע שיהיו לו קשיים עם השפה, וכתוצאה מזה גם קשיים למצוא עבודה. הוא עד כדי כך אהב את הארץ.

העלייה לארץ וקשיי הקליטה

שמיר אכן הגשים את חלומו ביחד עם משפחתו, ובשנת 1993 הוא עלה לארץ ישראל עם אישתו ועם בתו (אמי) דינה, שהייתה בת 18 שנים בזמן העלייה לארץ.

כשהם עלו לארץ, לשמיר היו הרבה קשיים עם השפה ולכן הוא התקשה מאוד למצוא עבודה בחינוך. היה לו קשה מאוד עם קשיי הפרנסה: תמיד היה לו חשוב מאוד לדעת שהוא יכול לפרנס את המשפחה שלו, ובארץ זה לא התאפשר לו בגלל הקשיים שלו במציאת עבודה. הוא מצא עבודות בסבלות ועבודות ניקיון, שגם הן הסבו לו הרבה קשיים: בגילו המבוגר יחסית ובתור עולה חדש שגם לומד את השפה, הוא היה צריך לעבוד עד שעות מאוחרות ולסחוב דברים כבדים.

דינה בתו סיפרה, שלמרות כל הקשיים שמהם הוא סבל בארץ, הוא מעולם לא התלונן ותמיד שמח שהוא חי בארץ ישראל. לאחר ששמיר הצליח ללמוד את השפה העברית, הוא התחיל למצוא עבודות בחינוך בשיעורים פרטיים, וגם מצא עבודה נוחה וקבועה בשמירה. בשלב הזה הוא היה הרבה יותר מרוצה והיה לו הרבה פחות קשה: הוא הצליח שוב לפרנס את המשפחה שלו בכבוד, מה שהיה לו חשוב מאוד.

המשפחה צומחת

בשנת 1998 נולד הנכד הראשון שלו, גדעון. בהמשך נולדו עוד שלושה נכדים, ביניהם אני, הדסה, הנכדה השלישית שלו (ואחי דן, גדעון ויוסף). הוא אהב את הנכדים שלו מאוד, נתן להם שיעורים פרטיים במתמטיקה, והיה מבלה איתם ככל שיכול היה. הוא תמיד אהב לעזור למשפחה שלו בכל מובן, היה מלווה כסף לבת שלו אם הוא חשב שהיא צריכה וכו'.

בשנים האחרונות בחייו הוא היה מאושפז בבתי חולים עקב מספר מחלות מהן הוא סבל, והוא נפטר ב- 25.2.2018.

הזוית האישית

יש לי זכרונות מאוד טובים מסבא שלי. סבא היה בעיניי אדם מאוד חזק מבחינה נפשית והוא מהווה עבורי מופת ליכולת התמודדות עם קשיים. הוא היה בן אדם אופטימי, אפילו בחלק מהזמן שבו הוא חלה. הוא היה בן אדם מצחיק, הוא מאוד אהב להתבדח, מאוד אהב ללמד אותנו מתמטיקה וכשהיינו קטנים הוא היה שומר עלינו בכל זמן שההורים היו בעבודה. אחד הזכרונות שיש לי ממנו הוא מגיל שלוש, שבו על כל שאלה ששאלו אותי הייתי עונה "שלוש". אז כשהוא שאל כמה זה אחת ועוד שתיים עניתי מיד "שלוש", והוא ממש התלהב וצעק "היא יודעת חשבון!" הוא מאוד אהב לפנק אותנו (הנכדים שלו) וזיכרון שאנחנו נוהגים להעלות ממנו שוב ושוב הוא שתמיד היה לו קרמבו עבורנו..