מאגר סיפורי מורשת

שמי גבע ואני מתעד את סיפורו של סבי יהושע שלומי, במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי.

מיהו סבא יהושע?

סבא שלי שמו יהושע שלומי. הוא נולד בתאריך 16.07.1946 בממלכת פרס – הרי היא איראן של היום. הוא נולד  בעיר גולפיגאן להוריו אברהם (פראג'לה) והשרה (הומאיון). אמו של סבי ז"ל חשבה שהוא יהיה המושיע שלה לאחר שמספר ילדים שלה נפטרו, לכן קראה לו יהושע "המושיע שלה".

סבי מספר על משפחתו וילדותו

"גולפיגאן הייתה עיירה לא גדולה שחיו בה כ- 5000 יהודים, היו לנו בתי כנסיות, בתי ספר יהודיים שמרבית הילדים היהודים למדו בהם. היו לנו מקוואת ומרבית שכנינו היו יהודים. הוריי עלו לארץ בשנת 1951 מתוך ציונות גרידה, כי מצב היהודים בפרס באותה התקופה היה די טוב. אמנם היו מקרים של חרמות ופרעות, אך לא בסדר גודל שהיו במדינות ערב.

אבי עסק במסחר בדים והיה נוסע לעיירות רחוקות בדרך כלל לכפרים ומציע את מרכולתו – סוגים שונים של בדים אותם קנה בעיר הגדולה ולכן לא תמיד היה בבית. אמי הייתה עקרת בית וגידלה אותי ואת אחיי ואחיותיי כמעט לבד. במשפחתה של אמי עסקו ברפואה (עד היום יש לנו מספר רב של רופאים במשפחה).

הייתי בן חמש וחצי שעלינו לארץ, העזיבה מסבי הייתה לי קשה מאוד, מכיוון שגרתי איתם באותו בית. סבי עסק ברפואת עיניים אני ביליתי איתו הרבה זמן. להורי לא היה חשוב מה הקשיים בארץ העיקר שהגענו לארץ ישראל ובה נכה שורשים. מספר שבועות לאחר העלייה עברנו ליישוב "שריש" היום – מושב שורש".

ההתיישבות בישראל, רעיית הצאן והחיים תחת מתקפה

"כיוון שלאבי היו מכרים במושב מסלול עברנו לשם בתחילת 1952. במשק גידלנו ירקות והיו לנו פרות, סוסה וכבשים כעיסוק לפרנסת המשפחה. גם אני מגיל שמונה בערך עד גיל ארבע עשרה עסקתי ברעיית כבשים.

אחד הזיכרונות החזקים שלי שבתקופת מגורינו במושב, היו באים חבר'ה מהפֶדַאיון הפלסטיני (מסתננים, מחבלים) מרצועת עזה לגנוב פרות, כבשים, סוסים ושאר בעלי חיים.

פעם במושב שכן בשם "פטיש", הגיעו הפֶדַאיון לחתונה שנערכה באזור. הם פתחו בירי עם תת מקלע והרגו שלושה מהחוגגים. אני זוכר שאחת ההרוגות הייתה מדריכה חברתית בשם ורד, על שמה הקימו בית-עם ביישוב. התקיפה הזו הייתה אחת הסיבות לפרוץ מבצע סיני.

מספר שבועות לפני פרוץ המלחמה הגיעו אלנו חיילים ולימדו אותנו לחפור שוחות כדי להגן עלינו מהפצצות המצרים, בכיתות תרגלנו לרוץ למקלט הקרוב או לשכב מתחת לשולחנות.

לנו הייתה בעיה מיוחדת, כיוון שהיו לנו כבשים והינו חייבים להוציא אותם למרעה, לחלוב אותן ולטפל בכבשים. לצערנו, כמעט לא הייתה לנו אפשרות להגן על בעלי החיים, אך למזלנו, לא היו הרבה הפצצות לידנו ולכן בעלי-החיים היו דיי רגועים.

בעקבות האירועים, בשנת 1957 פרצה מלחמה בין צה"ל לבין המצרים, הידועה כ"מלחמת סיני". אני זוכר שהייתי בערך בגיל גבע, נכדי, היום כאחת עשרה וחצי.

המלחמה עוררה חרדה אצל כולנו, המדינה הייתה צעירה והינו בטוחים שהמצרים יתקפו אותנו וישמידו את מדינתנו הצעירה. היישוב מסלול נמצא לא רחוק מגבול עזה.

בסוף המלחמה החיים במושב השתנו לטובה הפֶדַאיון הפלסטיני הפסיקו להגיע והייתה רווחה כללית וכלכלית טובה יותר".

תקופת ההתבגרות

"בסיום כיתה ח' עברתי לפנימייה בבית ספר חקלאי אשל הנשיא ליד צומת משמר הנגב לא רחוק מבאר שבע, שם עבדנו חצי יום ולמדנו חצי יום.

גרנו חמישה ילדים בחדר קראו לנו "החדר של הילדים הקטנים", למרות שכבר לא היינו כל-כך קטנים. הגעתי לתיכון בלי לדעת אנגלית. היה לי מאוד קשה להשתלב במקצועות ההומניים, בגלל היותי לקוי למידה. במקצועות הראליים הייתי תלמיד בסדר. התמחיתי ברפת ובגן ירק. ומשם הגיעה אהבתי לטבע שמלווה אותי עד היום".

משחקי כדור בפנימייה

הנערים בפנימייה

הזוית האישית

סבא יהושע: לשמחתי הרבה אנחנו גרים עם גבע ומשפחתו באותו מתחם כך שההיכרות בינינו עמוקה. למרות זאת נהניתי מאוד לשהות במחיצתו ולהכיר גם את חבריו.

גבע: אני מרגיש שבפעילות הכרתי יותר על הרקע והעבר של סבי ונהניתי לעבוד איתו.