מאגר סיפורי מורשת

שמי ציון ניסים, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה נכדי דביר ואני מתעדים פרקים מסיפור חיי במאגר המורשת של התכנית.

אודות שמי

כשהגעתי לגיל 10, שאלתי את הוריי מדוע נתנו לי את השם ציון. הם הסבירו לי שאני קרוי על שם העיר ירושלים, עיר הקודש, מילה אשר מופיעה בתנ"ך מעל 80 פעמים. מכאן קיבלתי את השם ציון. מאז שהבנתי מדוע קראו לי בשם 'ציון', באופן לא מודע אני מקשר את זה באופן אוטומטי לירושלים ועל כך שקוראים לי בשמי, אני כל פעם מתלהב ונרגש מחדש. כידוע, ירושלים בעלת שם מאוד עוצמתי, תנכ"י ואלוהי. כל העולם צופה על ירושלים.

שם משפחתנו המקורי היה גרשון. מאחר ולאבי היו מספר רב של אחים ואחיות, החליט אבי בשנת 1951, עם עלייתו ארצה, לשנות את שם המשפחה לניסים. יש הטוענים שבעקבות סכסוך שהיה לו עם אחיו, קיבל החלטה לשנות את שם משפחתו.

הוריי וארץ מוצאם

אבי נולד בגבול כורדיסטן-טורקיה ואמי נולדה בגבול כורדיסטן-עיראק. אבי הלך לאזור אגן הניקוז של נהרות הפרת והחידקל להביא מים לבית הוריו וראה שם אישה דולה מים מהנהר, כך הכיר את אמי. לימים הלך להוריה לבקש את ידה. לאחר שקיבל את ברכת הוריה, בדקו את הרקורד של אבי, מכיוון שסבי מצד אמי היה רב גדול בעיר בגדד שבעיראק. לאחר בדיקת סבי שהורי אבי ואבי היו אנשים דתיים (היה להם בית כנסת פרטי שלהם בכורדיסטאן), נחה דעתו של סבי מצד אמי שהם יכולים להינשא.

הוריי התחתנו בשנת 1937 ונולדו להם 11 ילדים. הם עלו לארץ ישראל בשנת 1951 עם שישה ילדים. הם עלו באונייה, ההפלגה ארכה כחודש ימים.

ילדותי

גדלתי בשכונת קטמונים בירושלים. למדתי בבית ספר "יעקב", בית ספר דתי בהפרדה מלאה, מכתה א' – ח'. לאחר הלימודים הלכתי לעבוד כמשלוחן במכולת עם אופניים. לבעל המכולת קראו חנניה. בכל פעם שהייתי עושה משלוח הייתי מקבל מאותן משפחות טיפ של – 0.25 אגורות. בעל המכולת חנניה היה משלם לי כל יום חצי לירה. בסוף כל חודש הייתי מעביר את המשכורת והטיפים להוריי, כך יכלו להשתמש בכסף לקניית מוצרי יסוד לבית.

זו הייתה תקופה קשה, לא היה שפע כפי שיש היום. חיינו 13 נפשות בדירה של 2.5 חדרים. במשך השבוע לא היינו אוכלים בשר, עוף ודגים אכלנו רק בימי שישי ושבת.

הייתה בשכונה גברת שקראו לה גברת פסח קלרה, היא הייתה בעלת אטליז, שם הייתה מוכרת עופות. היא הייתה מבקשת מכל מי שיכול למרוט עבורה עשרה עופות, ובתמורה יקבל עוף אחד שלם לשבת. הייתי מורט עופות במשך שנתיים בכל יום חמישי בשעה 19:00 בערב. לקח לי בערך 25 דקות למרוט עוף אחד. חיכיתי לגברת פסח בכל יום חמישי והרגשתי תחושת סיפוק עצומה והצלחה בכך שאני מצליח למרוט בצורה מקצועית ומהירה, וגם חשתי גאווה גדולה שהצלחתי לתרום לבית עוף שלם לארוחת שבת אחרי עבודת מריטה קשה. 

בגיל 16 הפסקתי ללמוד והלכתי ללשכת העבודה דרך קבוצת כדורגל של הפועל ירושלים, שם שיחקתי. הם סידרו לי עבודה בבית החולים "הדסה" עין כרם בגנזך הרפואי.

משחקים שאהבתי בילדותי

במקום הראשון, המשחק האהוב ביותר עליי היה כדורגל. היינו משחקים בשכונה בכל מזג האוויר, אפילו בימי שלג היינו משחקים. כל אחד נתן 2 לירות (מטבע שהיה בשימוש בזמנו) וכך קנינו כדור אחד משותף בעשר לירות. במקום השני, המשחק האהוב עליי היה הרמת משקולות עם גלגלי רכבת שהיו עשויים מברזל. היו שני גלגלים עם מוט באמצע והייתי מניף אותם כלפי מעלה עד אשר הייתי מתעייף, וחוזר מספר פעמים על התרגיל. כך פיתחתי לעצמי שרירים ודאגתי לפיתוח גוף. במקום השלישי היה משחק הג'ולות. ברוב המשחקים הייתי מנצח את החבר'ה בשכונה, היו מתעצבנים על כך והיו ימים שהיו מחרימים אותי ולא היו מוכנים לשחק איתי עד שאני אבטיח להם שאני אפסיד בכוונה את המשחק. כמובן שלא הסכמתי על כך עד אשר הגענו להסכם שבזריקות הם יזרקו פעמיים ואני אזרוק פעם אחת, כדי שיהיה להם יתרון. למרות זאת, הייתי מנצח אותם והיו טוענים שיש לי בגולות כישוף.

בניית משפחה

כאשר עבדתי בהדסה עין כרם הכרתי במרפאת שיניים חניכה שעבדה שם, שמה נחמה אוורבוך. לאחר סיום השירות הצבאי שלנו התחתנו בגיל 22. נולדו לנו שלוש בנות לתפארת מדינת ישראל. משלושת בנותיי יש לנו כיום תשעה נכדים שגם הם לתפארת מדינת ישראל.

מסר לדור הצעיר

לנכדיי היקרים, הדור הבא והמשובח, אני מציע חמישה דגשים שהם יסוד להצלחה ומצויינות בחיים:

• כבד את אביך ואת אימך – משפחה זה הדבר הכי יקר וחשוב שיש. צריך לכבד את ההורים ואת בני המשפחה ולהישאר תמיד מאוחדים.
•  מה ששנוא עלייך על תעשה לחברייך – תמיד לשים את עצמך בצד השני כדי להבין איך אחרים ירגישו באותה סיטואציה.
• התמדה והשקעה בלימודים הם המפתח להצלחה בחיים. אני נאלצתי לסיים את לימודיי בגיל צעיר כדי לעזור בפרנסת הבית. כיום הדור ברוב המקרים לא צריך לסייע כלכלית להורים בגילאים מאוד צעירים. ככל שמתמידים ומשקיעים, מגיעים להישגים ובעתיד החיים יכולים להיות הרבה יותר קלים עם ידע והשכלה.
• להיות אנשי נתינה, עזרה ואהבה לזולת בלי לקבל תמורה על כך.
• להתגייס לצבא ההגנה לישראל ולתת את כל כולך למען המדינה בתקופת השירות. אין לנו ארץ אחרת. אנחנו תמיד נהיה מוקפים באוייבים ומבקשי רעתנו. כל אחד בזמנו צריך לתרום את חלקו בשמירה והגנה על בטחון המדינה ועם ישראל.

הזוית האישית

דביר הנכד המתעד: אני לא רואה את סבא שלי לעיתים קרובות בגלל המרחק הגאוגרפי שיש בינינו. אנחנו בקשר טלפוני, כיף לי מאוד לדבר איתו והוא האדם היחידי שאני יכול לדבר איתו ולהקשיב למה שהוא אומר בריכוז מלא במשך שעות.

לקראת המפגש ביום שישי, סבא הגיע אלינו ביום חמישי. בילינו יחד באותו יום, שיחקנו כדורגל, דיברנו, הלכנו ברגל ואכלנו יחד ארוחות משותפות. ביום שישי התרגשתי שסבא מגיע איתי לבית הספר. אחרי ההרצאה הלכנו ברגל הביתה ושוחחנו על המפגש המרגש שחווינו בבית הספר במשך חצי שעה בזמן ההליכה. למדתי משהו נוסף על סבא שלי ועל הילדות שהוא עבר. רק בזמן התכנית הזו נודע לי שסבא שלי למד עד כיתה ח' והתחיל לעבוד כדי לפרנס את המשפחה. הוא תמיד מבקש ממני ללמוד ברצינות ותומך בי מרחוק בלמידה, בגלל שלו לא הייתה אפשרות ללמוד ולהשקיע בלימודים. עכשיו אני מבין את החשיבות של למידה בבית הספר ולמה לסבא שלי כל כך חשוב שאלמד, אתמיד ואצליח.

אני מאחל לסבא שלי שיהיו לו חיים טובים, שיחיה עד 120 בבריאות מלאה וטובה. שימשיך להיות ספורטאי ושימשיך להקשיב ולייעץ לי תמיד. סבא שלי לימד אותי ועדיין מלמד אותי כמה חשובה אהבה, עזרה ונתינה לזולת בלי לקבל שום דבר בתמורה. כשאתה עושה מעשה טוב, הגוף שלך מרגיש עם זה טוב, יש תחושה חמימה בלב, שמחה וסיפוק. למדתי מסבא שצריך להיות קשוב לסביבה ואם יש מישהו במצוקה או שזקוק לעזרה לנסות לעזור לו בכל דרך אפשרית.

סבא ציון: אני ציון, סבו של דביר, כיום אני בן 70. מאז שאני מכיר את עצמי, המפגש שהיה בבית הספר במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" היה אחד הרגעים המכוננים והמרגשים ביותר שהיו לי עם הנכד שלי. בכל רגע שהייתי איתו הרגשתי בעננים, כאילו נולדתי מחדש והשכלתי להבין מהנכד שלי שהוא גאה בי כמו שאני גאה בו, והוא יודע זאת.

כמו כן, יש לציין שהייתה ויש בינינו אינטרקאציה מעולה במפגש המרגש בבית הספר שהיה לנו יחד. הבטחתי לעצמי שלאור החוויה הטובה והמרגשת שחוויתי עם הנכד, אעשה מאמץ לפגוש אותו לעיתים קרובות על אף המרחק הגאוגרפי והקושי להגיע למעלה אדומים. הזמן שבילינו יחד פיזית היה מעולה עבור שנינו. אני מברך אותו על כך שנתן לי את הזכות לקחת איתו חלק בתכנית ומאחל לו להצליח בכל אשר יילך. יש לדביר פוטניצאל עצום, אני מאחל לו לממש כל יעד ולהגשים כל חלום, השמיים הם הגבול. אני צופה לו גדולות ונצורות בעתיד.עלה והצלח, נכד יקר.