מאגר סיפורי מורשת

ילדות

קוראים לי ולדימיר פלדמן, נולדתי בשנת 1945 בזמן שאימא שלי הייתה בפינוי שהיה בזמן מלחמת העולם השנייה. את משפחתה של אימא שלי, יחד עם המשפחות של האחים והאחיות שלה, פינו כבר ב-1941. כשהייתי בן 3 (בשנת 1948), חזרנו לעיר שלנו סטלינו שבאוקראינה (שמה של העיר כיום הוא דוניצק). גרנו כמה משפחות ביחד בצפיפות רבה, ועברנו הרבה מקומות מגורים, זאת תוך כמה שנים. החיים לא היו פשוטים וחווינו מחסור בדברים נחוצים ואף באוכל. למרות הקושי של אותה תקופה, בתור ילד אני זוכר את אותה תקופה כתקופה מגבשת. גדלנו כולנו ביחד ותמכנו אחד בשני, זה לימד אותי הרבה שיעורים לחיים.

האנטישמיות גוברת

היו לי שני אחים גדולים, וההורים שלי דאגו מאוד להשכלה ולחינוך שלנו. הם השתדלו לשתול בנו ערכים חשובים. לצערנו, בתקופה זו, גברה האנטישמיות במדינה. היא הייתה מתבטאת באפליות שונות נגד היהודים. כך לדוגמא: אחי הגדול היה ילד מוכשר וסיים את בית הספר בהצטיינות יתרה. סיום בית הספר בהצטיינות יתרה זיכה את הבוגרים בהטבות והקלות לכניסה למוסדות להשכלה גבוהה. אך למרות שהיה זכאי לאותן הטבות, קיבל סירוב עקב היותו יהודי. אחי בכל זאת לא ויתר והצליח להתקבל לאוניברסיטה אחרת ולמד פיזיקה ומתמטיקה.

שירות צבאי ועבודה כרופא

הרבה זמן חלמתי ללכת בדרכיו של אחי ולהיות פיזיקאי. אך מקרה אחד שקרה לי בילדותי, שינה את תפיסת עולמי, ומאז החלום שלי נהיה להיות רופא. לכן, הלכתי ללמוד רפואה וכאשר הגעתי לצבא, שירתי כרופא יחידה. לאחר השירות הצבאי, התחלתי לעבוד כרופא. ההתמחות שלי הייתה נוירולוגיה. במשך שנות עבודתי, נתקלתי בהרבה אנשים שונים ומקרים מעניינים. הניסיון שלי בעבודה לימד אותי שתפקידו של רופא הוא לרפא לא רק את הגוף, אלא גם את הנפש. למדתי עד כמה צריך להיות קשוב ורגיש לכל אדם העומד מולך. אחד מהמקרים שגרמו לי להרגיש כך, קרה לי לפני הרבה שנים: יום אחד פנה אליי מטופל שמצבו לא היה טוב. הוא ואשתו היו מודאגים ומפוחדים מאוד. כשהם שאלו לשלומו, אמרתי לו: "הייתי נותן לך עוד 15 שנים מינימום". למרות שבליבי חשבתי אחרת. עברו שנים ושכחתי מהמקרה. עד שיום אחד פגשתי את אשתו של המטופל, ונדהמתי לשמוע ממה שהיא סיפרה: "צדקת, הוא באמת חי עוד 15 שנים".

חגים ומועדים

גדלתי בברית המועצות, לכן היה קושי בשמירת המסורת היהודית. למרות הקושי, המשפחה שלי השתדלה לשמור על  מנהגי היהדות. מאז שהייתי קטן, אני זוכר במיוחד את אוזני ההמן בפורים ואת המצות בפסח.

תחביבים

בתור ילד ובתור סטודנט, תמיד אהבתי ספורט. שיחקתי כדורגל, כדורעף והייתי אלוף טניס שולחן באוניברסיטה. כמו כן, אני אוהב לקרוא, והיו לי כל כך הרבה ספרים, שהם היו יכולים למלא ספריה. עד היום התחביב האהוב עליי הוא לשחק שחמט. אני משתתף במועדון שחמט ואוהב מאוד את האווירה והמשחק.

עלייה לארץ

בשנת 2014 עליתי לארץ, למרות שהייתי כבר בן אדם מבוגר. היו לי הרבה חששות ופחדים, אבל אני שמח שאני נמצא בארץ ישראל, ושאני יכול להתגאות בהיותי יהודי. אני מאוד אוהב את הארץ, ומשתדל לטייל בה ולהכיר אותה כמיטב יכולתי.

הזוית האישית

דניאל: נהניתי מאוד מתהליך כתיבת הסיפור. התרשמתי מסיפור חייו ולמדתי ממנו הרבה. אני מאחל לו הרבה בריאות, אושר ונחת.

ולדימיר: שמחתי לחלוק את סיפור חיי וזה היה מאוד משמעותי עבורי.