מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה (שושי) וקסלר לבית מינקוביץ' נולדתי בתאריך ה-30 לחודש מרץ, בשנת 1949 לאימא גיטה ולאבא גרשון מינקוביץ'. אני נקראת על שם דודתי, שושנה, אחות אבי, שנרצחה על ידי הירדנים בינואר 1948, כאשר הייתה באוטובוס בדרך לתל אביב. היא הייתה בוועד בשכונת תלפיות שסבלה ממחסור במים. כל כוונתה הייתה לטפל במחסור במים. בדרך לשם, ירדני מרושע ירה בה בבטנה ולאחר מספר ימים היא נפטרה, אז אני נקראת על שמה.

שניי הוריי היו צאצאים למשפחות ציוניות, שמטרתן הייתה לבנות את הארץ. אבי נולד ברוסיה בשנת 1908 ועלה לארץ עם משפחתו כשהיה בין 12. הוא למד בגימנסיה העברית בירושלים יחד עם בן כיתתו – יאיר שטרן. למרות שדעותיו הפוליטיות של אבי היו מנוגדות לדעותיו של יאיר, הם היו חברים טובים מאוד. בגיל 20 נסע אבי לאנגליה ולמד משפטים וכשסיים את הלימודים, הצטרף למשרדו של סבי, שגם היה עורך דין.

אמי גיטה מינקוביץ' לבית גרידינגר, נולדה בלונדון, אנגליה, בשנת 1915 ועלתה לארץ בגיל 12 עם כל משפחתה. היא הצליחה להתקבל לגימנסיה הרצליה בתל אביב ולמרות שהיו לה הרבה קשיי שפה, היא סיימה את הגימנסיה בהצטיינות יתרה. אביה משה גרידינגר נולד ברוסיה. אבא שלו, סבה, קלמן, היה סוחר ביצים. כשסבי משה, היה בן 16, אביו שלח אותו לאנגליה לייבא ביצים מרוסיה, כי באנגליה היה מחסור גדול בביצים בגלל המלחמה. משה, לימים, הקים עסק גדול לייבוא ביצים ועל כך קיבל את אות הממלכה הבריטית (תואר המקביל לתואר סר sir).

סבי היה אדם אמיד מאוד. בשנת 1927 כשכל המשפחה עלתה לארץ, סבי קנה את קלמניה שקרויה על שם אביו קלמן והקים עליה חווה חקלאית ענקית, שבה התגוררה רוב המשפחה. תוצרת החלב שהופקה בחווה, שימשה את בתי החולים בתל אביב יפו. לימים מכר סבי את רוב שטח קלמניה לקק"ל ועל השטח שנותר, הוקם סמינר ציוני, אליו מגיעים תלמידים מכל הארץ ללמוד ציונות. יחד עם החווה בקלמניה רכש סבי וילה ברחוב בלפור בתל אביב, שלימים הפך להיות תיכון פיטמן לפקידות ומסחר. לימים הקים סבי, משה גרידינגר, בתי קולנוע בחיפה והפך את משפחתו לאימפריה בתחום הסרטים.

ילדותי 

גדלתי בבית מאוד משכיל. הורי אהבו לקרוא ספרים ועיתונים בעברית ובאנגלית, ידעו לענות על כל שאלה שהייתי שואלת אותם ונעזרתי בהם בתקופת הלימודים שלי, בתיכון ובאוניברסיטה. הורי אהבו לתרום לחברה – אימא שלי נהגה לנסוע פעמיים בשבוע לנגב ללמד עברית את העולים החדשים בהתנדבות במסגרת "חיסול הבערות". היא לימדה אנגלית תלמידים קשיי וכשחלק מהתלמידים הפכו למורים בעצמם, אמי הייתה גאה בהם מאוד. אבי היה עורך דין ונהג לערוך חוזים בין קונים למוכרים, אך כשראה שאחד הצדדים או שניהם היה דל אמצעים, היה מוותר על שכר טרחתו. נתינה והתנדבות היו חלק גדול מהחינוך שלי בבית, גם אני הייתי נותנת שיעורים בכל המקצועות לתלמידים שהוריהם לא יכלו לממן אותם. לימדתי נכי צה"ל במשך שנתיים, והם כיבדו את בחיר ליבי משה ואותי, בנוכחותם בחתונתנו. הורי, אחיותיי ואני אהבנו לשיר ולנגן, היינו מנגנים יחד בפסנתר, בחליל, באקורדיון ואבא שלי היה מנגן עם מסרק על הפה וכך בילינו ערבים מאוד מהנים יחד.

בית ספר ולימודים 

בתקופת בית הספר היסודי הייתי במועצת התלמידים, הייתי אחראית על מבצעי התרמה שונים. אהבתי מאוד ספורט זכיתי לקבל הרבה תעודות ספורט במקצועות שונים, ייצגתי את בית הספר בנבחרת כדורסל, ריצה וקפיצה למרחק. מעולם לא שיחקתי עם בובות העדפתי משחקי כדור עם ילדי השכונה. בסיום השנה האחרונה, בכיתה י'ב פרצה מלחמת ששת הימים. זו הייתה תקופה מאוד מתוחה, היינו צריכים להתכונן לבחינות והיה מאוד קשה להתרכז. חלק מהמורים שלנו גוייסו, כך שגם עזרה לא היתה לנו בלימוד החומר. לפחות, משרד החינוך בא לקראתנו והוריד לנו חלק מהחומר.

תקופת הבגרות – חוויות מיוחדות 

הייתי חברה בתנועת הנוער הצופים, נהניתי מהפעולות שהעבירו לנו המדריכים. הנושא העיקרי היה אהבת הזולת והארץ. אחרי התיכון הלכתי לאוניברסיטה, למדתי בלשנות וספרות אנגלית והוצאתי תעודת הוראה. העניין במקצועות אלה, הביא אותי להוראת אנגלית בחטיבת הביניים. תמיד דאגתי שהשיעורים יהיו מעניינים, ומגוונים, התלמידים אהבו את זה ולכן מעולם לא סבלתי מבעיות משמעת.

סבתי בצעירותה

היכרות ונישואים ובניית משפחה

את בן זוגי האהוב משה וקסלר, הכרתי בערב סטודנטים באוניברסיטת תל אביב. הכרנו בתאריך ה 24 ביולי 1969 ומאז ועד היום לא נפרדנו ליום אחד. נישאנו ב 23 במרץ 1971, ונולדו לנו ארבעה בנים: איתי, גיא, עמית וליאור, שכיום הם בני 47, 46, 39 ו 37 בהתאמה.

שני בנינו הבוגרים, נגנו תמיד באורגן ותופים והיו מופעים בהתנדבות בבתי חולים ובתי אבות, בפני נכים, בעלי צרכים מיוחדים וקשישים. ארבעת הבנים נשואים ויש לנו עשרה נכדים מקסימים ועוד היד נטויה. אני ביחסים נהדרים עם כל בני המשפחה, עם הכלות ומשפחותיהם.

סיפורו של חפץ מיוחד העובר במשפחה מדור לדור

כשאבא שלי התחתן, הוא קיבל מתנה מחותנו – טלית. אחיותיי ואני הקפדנו לעטוף את כל נכדינו בשעת הברית או הבריתה, בטלית זו, בתקווה שאופיו המקסים, הנוח והטוב של אבי יעבור גם אליהם.

הזוית האישית

סבתא שושנה: המסר שלי לתומר להמשיך את תכונת ההתנדבות שלו,  לאהוב ולבטוח בעצמו והעיקר לחיות את החיים בדרך שהוא חושב לנכון. כולנו מאחוריך.

לנערים ולנערות – תעשו את ישראל למקום הטוב ביותר בעולם!

תומר: היה לנו מאוד כיף לעבוד ביחד. למדנו הרבה אחד על השנייה אנחנו מאחלים אחד לשני בריאות והצלחה