מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, תחיה, נולדה בתל אביב לפני כמעט 74 שנים. (תל אביב היא עיר גדולה ומרכזית בישראל. ערכה של תל אביב גדול מאוד מכיוון שמתגוררים שם המון אנשים וזו עיר מרכזית בישראל מהסיבה שיש שם גם הרבה דברים החשובים לישראל כגון אמציים ארכיאולוגים וכו…).

הוריה יעקב ורחל זילברשטין החזיקו בבית מלאכה קטן במרכז תל אביב ובו סרגו סריגים. סבתא מספרת: "נולדתי ביום האחרון של מלחמת השחרור בדיוק כשצה"ל כבש את העיר אילת שהערבים קראו לה אום רשרש"

סבתא והוריה התגוררו בדירה עם עוד שלוש משפחות ברחוב רש"י שבמרכז העיר: "לנו הוקצה חדר אחד. הדירה הייתה קרובה לגן מאיר עבורי זה גן קסום שאפשר היה לחוות חוויות ולדמיין. זה בעצם נוף ילדותי" סבתא מספרת שהחינוך היה מחולק לזרמים שונים: "בבתי הספר האחרים היו קוראים למורים שלהם 'המורה' בעוד שאצלנו היה נהוג לקרוא להם בשמם הפרטי".

סבתי מספרת גם על כך שהיה לה חבר ממש טוב שהם היו הולכים ביחד לגינתו ומגדלים ירקות כגון: תפוחי אדמה עגבניות ועוד: "הייתה לי ילדות פשוטה ומאושרת".

כשהייתה סבתא בת תשע עברה המשפחה דירה: "עברנו לרחוב ג'ורג' אליוט תל אביב שם אני גרה גם כיום". סבתא לא גרה כל השנים הללו בתל אביב: "כשהתחתנתי האזור הזה נחשב מיושן לכן את הילדים שלי גידלתי בבת ים ובהרצליה.

סבתא מתארת את הבית כך: "לאנשים לא היה כסף לדירה שלמה אז הם חלקו את אותו בית כך שלכל משפחה היה חדר אחד. הייתה לנו גם מרפסת משותפת לכל השכנים אבא שלי בנה לאמי מטבחון קטן במרפסת ובגלל שלא היה ברז של מים אז הוא היה יורד למלא כל פעם מים בגיגית ובישלו בפרימוס. כמובן שלא הייתה מכונת כביסה אז שמו את הכביסה על הפרימוס עם שבבי סבון והכביסה הייתה יוצאת לבנה אפילו כמו שלג, אבל זה היה ממש קשה. אמי כל הזמן קרצפה את זה עם מקל והיא הייתה כל הזמן צריכה לדאוג שהכביסה לא תשרף אבל ככה היו החיים אז" סבתי אהבה לשחק במשחקים כגון: קלאס חמש אבנים ועוד.

המפגש עם סבא

סבתא שלי מספרת על המפגש שלה עם סבא שלי, שאול סופר: "הייתי חיילת בלשכת גיוס ובמקביל למדתי ספרות ולשון באוניברסיטת תל אביב. חברה שלי אמרה לי על בחור שרוצה להכיר אותי. הסכמתי ובאותו הערב היא הביאה אותו בשביל לפגוש אותי. היה לו הרבה מאוד שיער סוג של רעמה שיער מאוד מקורזל" באותה פגישה סבא שלי חזר מהעבודה והיה מאוד רעב: "שאול חזר מהעבודה וביקש לאכול הכנתי כמה סנדוויצ'ים לא עבר הרבה זמן וכבר הוא אכל את כולם ונשאר רעב. באותו היום הכנתי עוגה שלא יצאה כל כך טוב, הבאתי לו את העוגה בתקווה שהיא תהיה לא טעימה והוא יעזוב אותי לנפשי, אך זה לא עבד הוא אכל את כל העוגה, ועדיין היה רעב. אז חשבתי מה להביא לו ונזכרתי שבאותו יום אבי קנה אגוזים לא טובים שממש קשים לפיצוח. הבאתי את המכונה לפיצוח האגוזים והוא התחיל לנסות לפצח אותם ולא הצליח. שוב חשבתי לעצמי שלא אראה אותו שוב".

למחרת סבא שלי הלך לביתה של סבתי ושאל אותה עם היא רוצה לבוא איתו לסרט – סבתי הסכימה. הוא אמר: "טוב, אז תקני כרטיסים" היא שאלה אותו כמה לקנות והוא ענה לה: "אנחנו 7 זוגות זה יוצא 14 כרטיסים" והיא שאלה אותו: "ומאיפה אתה חושב שיש לי את הכסף ל-14 כרטיסים, אני חיילת אין לי כמעט כסף" והוא ענה לה: "אז תבקשי מאבא שלך". היא אמרה לו שהוא בחיים לא יסכים לה לקנות 14 כרטיסים לקולנוע. לבסוף, הוא קנה את הכרטיסים. מאז הם היו חברים ויצאו במשך שנתיים.

בהמשך סבא שלי למד חשבונאות וכלכלה וסבתי ספרות וכלכלה. סבא שלי בהתחלה לא הבין איך סבתא שלי תרוויח כסף בעתיד והיא ענתה לו: "אתה תראה אני אצליח, וחוץ מזה כסף זה לא הכל בחיים, העיקר שאני אהנה" סבתא שלי מספרת שלא היה אז הצעות נישואים: "באותה תקופה לא היה נהוג אז להציע נישואים ושבוע לאחר שהשתחררתי מהצבא החלטנו ביחד שאנחנו מתחתנים. התחתנו ברמת החייל ולאחר מכן נסענו לסוף שבוע בשבי ציון ליד נהריה. כשחזרנו ברכבת כי לא היה לנו רכב.,שאול אמר שנגמר ירח הדבש ומתחילים החיים האמיתיים. עכשיו מתחילים לעבוד".

פעם, בשנות ה-60, לא היה מקובל, ואולי גם בכלל לא היו בארץ, משקאות קלים. אז היה מקובל לשתות תרכיזים. וקצת לפני החתונה, סבא שלי רכש תרכיז מיץ תפוזים של חברה שקיימת על היום בשם יכין. סבתא פתחה את הבקבוק, וגילתה שם, לתדהמתה, מקק. היא הייתה די המומה – איך נכנס מקק (מת) לתוך הבקבוק, ומדוע הוא שוחה שם שחיה צורנית.

סבא, שלא תמיד היה אדם בעל מזג קר, הלך לחנות שבה נרכש המיץ, ודרש הסברים. אבל בעל החנות אמר לו, ולא עזרו הרטינות, שלו אין מה לעשות עם התלונה שלו: "אני מקבל בקבוק סגור, מה אני אמור לעשות? לפתוח כל בקבוק ולחפש מקקים? לך לחברה". סבא התקשר לחברה וכעס מאוד, אבל המזכירה ביקשה אותו לשלוח את הבקבוק, עם הג'וק ומכתב. סבא כתב מכתב עצבני וגם איים שיפנה לעיתונות. בתור תגובה הוא קיבל מכתב התנצלות וחבילה של כמה וכמה ארגזי תרכיז – בחינם. לסבתא וסבא הייתה אספקת מיץ לשנה שלמה כמעט, ועוד נשאר עודף לחלק לחברים.

סבתי גרה עד גיל תשע ברחוב רש"י בת"א. אחר כך עברה עם משפחתה לרחוב בו היא גרה היום, גורג אליוט, מרחק הליכה קצרה מהבית שברש"י.

סבתא סיפרה שהיא הייתה מאוד חברותית וכך רכשה חברים במהרה. בכיתה ד', בשל המעבר נאלצה לעבור גם לבית ספר אחר. סבתא אהבה לקרוא ובילתה שעות ארוכות בספריה בחופשת הקיץ. שם היא גם פגשה את דליה, ילדה בת גילה. הן החלו לדבר ונפגשו שם באופן קבוע. כשהחלו הלימודים הופתעה לגלות שהיא ודליה לומדות באותה הכיתה. דליה הייתה החברה הטובה הראשונה שלה.

 סבתי בילדותה

כמו שקורה במקרים כאלו גם המשפחות התחברו. ההורים היו משחקים קלפים בזמן שהבנות היו משחקות בחדר ואף ישנות זו אצל זו. סבתא תחיה הייתה פעילה גם בצופים, ומדי פעם הן היו נפגשות באזור גן מאיר. באחד המפגשים הם זיהו, בחושך, תנועה חשודה על גג בניין. הם עצרו שוטר שעבר על ידן במקרה. הוא הלך לבדוק מה קורה על הגג וזיהה פורץ. דליה וסבתי תחיה הגיעו לתחנת המשטרה כדי לתת עדות על מה שראו. הן פחדו שאחרי שהפורץ ישוחרר הוא יחזור לאזור כדי לנקום בהן. במשך תקופה הן הלכו ברחוב בפחד, אבל הפורץ לא חזר ל"זירת הפשע" ולא נקם.

היא נורא אהבה ללכת לצופים ובכיתה ט' היא החליטה ללכת לקורס מדריכים. בקורס לימדו אותה הרבה דברים כמו: איך להדריך ילדים, את ערכי הצופים ועוד. הקורס היה ביערות מנשה ונמשך 5 ימים. הקורס היה חוויה מדהימה בשבילה, וההדרכה בשבט אפילו עוד יותר. היא הבינה שהיא אוהבת ללמד, ובגלל זה הפכה למורה כשגדלה.

סבתא המשיכה להיות חברה בתנועת הצופים עד לגיוסה לצבא. היא התקדמה בהדרכה לתפקיד רש"גדית (ראשת גדוד) ושם פגשה את נורית, החברה הכי טובה שחה עד היום. היא הצטרפה לגרעין נח"ל ובכל קיץ הייתה נוסעת לקיבוץ "תל קציר" שבין חוף הכנרת למה שהיה אז הגבול עם סוריה. בקיבוץ הם היו במחנה עבודה, ולמדו על החיים בשיתוף. אלו היו שנים קשות, שנה לפני מלחמת ששת הימים, ומדי פעם הסורים נהגו לירות על קיבוצי האזור פצצות מרגמה וכדורי צלפים. סבתא עבדה כסייעת בגן הקיבוצי ובכל פעם שהייתה אזעקה היא שמרה על הילדים הקטנים למרות שהייתה עדיין נערה בעצמה.

הזוית האישית

אורי: למדנו להכיר אחד את השנייה יותר טוב, למדתי על סבתי כילדה ונערה, למדנו על משפחתה של סבתי, למדנו מה סבתא אוהבת, למדתי על סביבת המגורים של סבתי אז והיום. סבתא למדה עלי דברים חדשים: את מה שאני אוהב, היא למדה על ההרגלים שלי ולמדתי איך לנסוע באוטובוס מתל אביב ובחזרה לבד.

הינו רוצים לאחל אחד לשנייה בריאות, אושר והצלחה.