מאגר סיפורי מורשת

סבתי קלרה וינביץ' נולדה בראשון לפברואר בשנת 1942, ברוסיה. ישר אחרי לידתה  בני משפחתה היו צריכים לברוח בגלל המלחמה. הוריה עבדו במפעל, אשר גם אותו העבירו לעיר טשקנט בקצה השני של ברית המועצות.

סבתי בשנים האחרונות שלה בבית הספר

בזמן המלחמה המפעל יצר מוקשים וציוד צבאי אחר, שם הם עבדו עד שנת 1945.

בשנת 1945 כאשר נגמרה המלחמה, ממקום עבודתם של הוריה של סבתי העבירו אותם לעבוד באוקראינה, לעיר רומני, שם הם היו אמורים לשקם מפעל מכונות שנהרס במלחמה. ברומני סבתי סיימה את בית הספר ונסעה למוסקבה כדי להתקבל לאוניברסיטה. שם בפעם הראשונה חוותה סבתי אנטישמיות. כשהתחילו להמליץ לה לא לנסות להתקבל לאוניברסיטה במוסקבה, אלה לאחת אחרת באוקראינה, רק משום היותה יהודייה, והסבירו לה איזה אוניברסיטאות מקבלות יהודים, ואילו לא. בבחינות הקבלה לאוניברסיטה, קבלה סבתי את הציונים הכי גבוהים, ואף קיבלה מדלית זהב על סיום לימודיה בהצטיינות בבית הספר, הצטיינות אשר הייתה אמורה להעניק לה יתרון על פי מועמדים אחרים. אבל כל זה לא עזר.

בחיה סבתא פגשה הרבה מאוד אנשים טובים והוגנים וכשהלכה לאוניברסיטה לקחת את מסמכיה, יושב ראש ועדת הקבלה, אחרי שהקשיב לה וראה את ציונה, לא החזיר לה את מסמכיה ואמר לה לחכות עוד קצת, כי הוא רוצה לשקול את התיק שלה עוד פעם. בתחילת ספטמבר, אחרי שהתחילו כבר הלימודים, קיבלו אותה לאוניברסיטה.

יותר מאוחר, פיטרו את הרקטור של האוניברסיטה על שורת עבירות, בפרט, אנטישמיות. באותם זמנים סטודנטים משנה א' היו חייבים לעבוד שנתיים במפעל כלשהו. סבתי עבדה בבית דפוס של עיתון ולמדה בו זמנית. בבוקר הם עבדו ובערב הם למדו. הם התעייפו מאוד, אבל הם היו צעירים והכל עניין אותם. הרבה מהם היו בפעם הראשונה במוסקבה מקומות מרוחקים. הם רצו לראות הכל ובלילה הלכו להחלקות על הקרח, לתיאטראות וטיילו.

העבודה גם הייתה מעניינת, בפעם הראשונה ראו איך מדפיסים עיתונים, ספרים, כתבי עט ולקחו חלק בעצמם. זה היה זמן מופלא. כשסבתי הייתה בשנה ד', היא הכירה את סבא שלי ובעלה לעתיד. הוא גר במעונות לידה, אבל למד באוניברסיטה אחרת והם הכירו בקונצרט בכך שסבתי נפלה במדרגות וסבא שלי תפס אותה. בשנה ה' (השנה האחרונה) הם התחתנו, ואחרי סיום הלימודים נשלחו לפרזינו (ליד מוסקבה) שם סבתי עבדה בפיתוח טלוויזיות צבעוניות, וסבי בפיתוח לייזרים.

 מאלבום התמונות של סבתא וסבא

בהתחלה הם שכרו חדר, וכאשר נולדה דודתי בשנת 1965, הם קיבלו חדר בדירה משותפת, בה גרו עוד שתי משפחות. החדר היה קטן אך מואר מאוד, אבל הוא היה שלהם ולכן הם שמחו מאוד והיו מאושרים. אחר כך נולד להם אבי, הם קיבלו דירה נפרדת משלהם בת שני חדרים. דודתי מרינה שהייתה בת שבע לא יכלה להבין למה הם צריכים כל כך הרבה מקום והתגעגעה לשכניה בדירה המשותפת.

בפרזינו הם גרו 46 שנים. הילדים סיימו שם בית ספר, והתקבלו לאוניברסיטה. אחר כך הם עלו לארץ. ובשנת 2010 כאשר נולדה נינתם ואני הייתי בדרך, עלו סבתי וסבי לארץ. בארץ היו להם אז שישה נכדים ונינה. עכשיו יש להם שבע נכדים ושלושה נינים.

בשנה הבאה יחגגו 60 שנות נישואים.

אני וסבתא בתכנית הקשר הרב דורי

הזוית האישית

 הדסה: היה לנו כיף מהנה ומסקרן.