מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה כהן (בילדותי), נולדתי במרוקו בעיר שנקראת פאס. כשהייתי בת 5, בשנת 1955, הוריי בשעת לילה לקחו אותנו בחשאי ללא כל חפצים, אולי רק רדיו קטן וקצת אוכל. הם העלו אותנו לאונייה לכיוון צרפת למחנה מעבר ומשם עלינו על אונייה לכיוון ארץ ישראל. זה היה בדיוק ביום כיפור כשאנשים צמים. עלינו על אונייה והייתה סערה גדולה, מאוד פחדנו שהאונייה תטבע. אנשים התפללו, תקעו בשופר. אבי הרים אותי על כתפיו וכך יכולתי לראות את כל המתפללים עטופים בטליות  – זה היה זיכרון שחרוט בלבי על היום.

כאשר האונייה עגנה, הגענו לנמל חיפה ועם משאיות פיזרו אותנו לכל מיני ערים, אותנו שלחו למעברה קורדני. כאשר הגענו לארץ גרנו בצריף. לאבי לא הייתה עבודה ואני זוכרת שהוא היה יוצא בשעות הלילה כדי להגיע ללשכת עבודה כדי לחפש עבודה, ורוב הזמן לא הצליח למצוא עבודה.

לקחו אותי בכיתה א' לבית ספר ממלכתי והייתה לי חברה שהייתה עולה חדשה מהונגריה ושהוריה היו ניצולי שואה. אנחנו היינו אנשים עניים, מצבנו הכלכלי היה מאוד רע, בקושי אכלנו ולאימא שלי זה מאוד כאב, כי במרוקו היה לה תנאים טובים.

המשחקים שהכי אהבתי לשחק בילדותי הם: קלאס, חמש אבנים, מחבואים, תופסת, חמור גדול, מחנאיים ועוד…. כאשר הייתי בת 19 גרתי בעתלית בדירה שכורה, זה היה הבית הראשון שבו ילדתי את שתי בנותיי. זאת הייתה תקופה הכי יפה בחיי, כשהפכתי להיות אימא, זה היה בשבילי שינוי מאוד גדול, מנערה חופשיה הפכתי להיות אימא.  גרתי בעתלית במשך שלוש שנים וכל הזמן הזה הייתי לבד בבית עם שתיי בנות, זה היה בתקופת המלחמה – מלחמת יום הכיפורים. בעלי שירת בצבא והיה במלחמה ברמת הגולן, הוא נפצע ברגליים. עד היום אני חולמת על הבית הזה, שם הייתה האהבה הראשונה שלי גם עם בעלי וגם עם הילדים שלי.

כאשר הייתי צעירה עבדתי בגיל 25 עברנו לגור בקריית ים. עבדתי במשרד בחיפה, המשרד עסק בגריסת אבנים. כל יום כשסיימתי את עבודתי הייתי לוקחת אוטובוס. בימי הגשמים הייתי עומדת בתחנה שעות לחכות לאוטובוס כי הם לא עצרו כי היו שלוליות מאוד גדולות.

בילדותי ההורים שלי לא שלחו אותי לחוגים והייתי יצירתית, אהבתי לצייר ולרקוד. מסמרטוטים הייתי עושה יצירות. הייתי בונה בובות. כל הזמן ישבתי וציירתי, אהבתי מאוד לצייר עצים עם המון פרחים ופירות. שלחתי את הילדים שלי לחוגים, רשמתי אותם לחוג ציור וגיליתי שגם להם יש כישרון לציור. כיום הבת הגדולה שלי והנכד שלי מאוד מוכשרים בציור.

חפץ העובר במשפחה

אצלנו ספר הזוהר עובר במשפחה. אבא שלי בילדותי כל שבת אחרי ארוחת הצהריים היה יושב וקורא לנו סיפורים עם מוסר השכל והיינו מרותקים מהסיפורים היפים האלו. היום אני חיה לפי זה וזו דרך החיים שלי שאני מעבירה אותם לילדים שלי ולנכדים שלי.

לי ולבעלי היו חיים יפים ומלאים עם הרמוניה. במשך 30 שנה הכרנו קבוצה של חוג חברים, אנחנו נפגשים פעם בחודש. הייתה לנו תוכניה וכל שני זוגות היו מכינים תוכנית לכל מפגש. תוך כדי למדנו לארגן עם זה טיולים, הצגות, ריקודים ושירה. זה היה בית ספר לחיים. מאוד נהנינו ואני העברתי את זה לילדים שלי כדי שגם להם תהיה קבוצה של חברים.

לצערי, בעלי נפטר לפני שלוש שנים ואני מאוד מאוד התקרבתי לנכדים שלי שהם היו הנחמה שלי. אילה נרתמה לתת לי חיזוקים עד אין סוף. מאוד נקשרנו והפכנו להיות מחוברות מאוד. חוויה שעברנו בקשרי דורות גרמה לי נחת ולהיות מרוצה ממפעל חיי. היום אני בת 72, חיה לבד וכל מה שחשוב לי זה שיחות נפש שהנכדים שלי משתפים אותי, תודה רבה!

הזוית האישית

אילה הנכדה המתעדת: סבתא שלי הייתה רוצה לאחל לי שאני אמשיך להתמיד בלימודים, ושיהיה לי כיף בעבודות שאני עושה, היא מאוד גאה בי. אני הייתי רוצה לאחל לה שתמשיך להעביר את הסיפור הזה כי הוא לימד אותי הרבה דברים ושרק תהיה שמחה. החוויות שהיו לנו כשלפעמים עשינו הפסקות בעבודה ודיברנו היו מיוחדות, היא הראתה לי מה היא מבשלת ואת בני הדודים הקטנים והחמודים שלי. הצחוקים שלנו יהיו איתי לתמיד, זה היה ממש כיף!