מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשם שימחה ששון להורים ממוצא עיראקי. יש לי ארבעה אחים, שלושה ילדים ותשעה נכדים פלוס נכדה שקיבלתי במתנה. הוריי הגיעו לארץ חמישה חודשים לפני שנולדתי, זאת הייתה עבורם חוויה מאוד קשה: הם גרו באוהלים עם ארבעה ילדים קטנים ללא ידעת השפה העברית ופרנסה.

נולדתי ביפו, כשהייתי בת שנה עברנו לעכו. גרנו בחאן בקומה שנייה שהייתה מאוכלסת במשפחות ערביות ושתי משפחות יהודיות, כשכולם היו אחד עבור השני – דלתות פתוחות ושירותים ומקלחות משותפות. גרנו עד גיל שש בעכו. גנים לא היו כך שכולם שיחקו יחד. בגיל שש עברנו לגור בלוד. הדירה עבורנו הייתה כמו ארמון: שני חדרים פלוס שש נפשות וסבתא, חגיגה גדולה. זאת הייתה תקופה שמחה ומאושרת, שיחקנו ברחוב עם ילדים בקלאס, חבל, מחבואים, והייתה לנו פשוט ילדות מאושרת.

כשעליתי לכיתה א', לא הבנתי למה משאירים אותי לבד. לקח לי זמן עד שהפנמתי, רכשתי חברים ולמדתי קרוא וכתוב. הוריי עבדו מבוקר עד ערב, אני למדתי, הייתי בתנועת "הנוער העובד" ועבדתי כשמרטפית לדמי הכיס. המפגש המשפחתי היה בערבים, במיוחד בקידוש יום שישי.

בגיל 15 אבי נפטר, ועברנו לגור בגבעתיים. אמי המשיכה לעבוד בלוד כך שיצאה בבוקר וחזרה בערב. סיימתי תיכון ובגרות והתגיסתי לצבא. עברתי טירונות במחנה שמונים – חוויה מאתגרת ומהנה. שירתי כפקידת יחידת המילואים, הרבה שעות – חלקן מלאות סיפוק וחלקן משעממות.

אחרי השירות הצבאי התחתנתי ועבדתי עם בן זוגי, הייתה לנו חברת קיטרינג בשם "בניס". נולדו לנו שלושה בנים: גל רועי ודניאל. אנחנו משפחה מאוד מלוכדת, חוגגים יחד פסח, ראש השנה וחנוכה. למרות המספר הגדול של בני המשפחה, היינו מפנים את כל הסלון מרהיטים ושמים שולחנות וכיסאות.

הילדים התבגרו ונולדו לי נכדים, כך שאת מרבית הזמן אני מקדישה להם. בזמן הפנוי אני הולכת להצגות, להרצאות, טסה לחו"ל לבקר את נכדיי ולהכין להם את המאכל המסורתי שעובר מדור לדור, כמו קובה וטביט שאותם לימדתי גם את כלותיי.

בתקופת הקורונה לא יכולתי לבקרם וזו הייתה תקופה קשה. בכל זאת הקפדתי שילדיי ונכדיי ישמרו על קשר חם ורצוף. למרות המרחקים אנחנו משתדלים לחגוג חגים יחד, זה מסר לנכדים ולדור הצעיר – שהתא המשפחתי הוא הדבר החשוב ביותר. הם אמורים לדעת מהם השורשים שלהם, זה ידע גדול והבנה להמשך התפתחותם. השורשים שלנו נותנים לנו לצמוח באהבה ובהבנה גדולה.

אני מרבה לטפטף לנכדיי שהאחווה והעזרה אחד לשנייה זה חשוב, אחים רבים וזה בסדר, אבל לתת מקום גם להתחשבות והבנה.

הזוית האישית

סבתא סימה: התכנית נתנה לאדל ועילאי הצצה קטנה לחיי כילדה למרות שבאופן מאוד מצומצם, אבל בחיי היום יום הם נפתחו להרבה ידע עלי כילדה ועל הוריי ואחי. איך לגדול כילדה קטנה בין אחים גדולים, הדוגמא נוכחת גם כיום – אנחנו היום הורים סבים וסבתות והכבוד והאכפתיות אחד לשניה מאוד נוכח.

אני מאחלת לאדל, החיים שלי, הנסיכה, שתגדל ותצמח ותגשים כל חלום שלה ללא פחד, שתמשיך להיות מלאה באהבה ואכפתיות למשפחה ולסביבה. לנסיך והחיים שלי עילאי, מאחלת שתמשיך בדרכך הישרה המלאה אהבה וחמלה לסובבים אותך, שתעוף על החיים עם כל חלום ללא פחד והיסוס. אוהבת אותכם ללא גבולות ותנאים.