מאגר סיפורי מורשת

  מלכי הואש (נבון) נולדה ב-27.6.1953 היא נולדה בישראל בחדרה.  כיום גרה בחיפה לפני כן גרה בנתניה בשכון וותיקים.

ההורים של מלכי  נולדו בצ'כוסלובקיה. שם האבא צ'יבי שם האמא לאה והם עלו לארץ ב 1944.

מלכי אוהבת ללמוד, להתנדב, לבשל, לאפות, לקרוא, לספר סיפורים, לבלות עם הנכדים ולעשות ספורט.

אירועים בחיי סבתא

סבתא שלי, סבתא מלכי, סיפרה לי על קורות משפחתה, וכיצד בנו הוריה בית בישראל, למרות ועל אף החיים הקשים שחוו בדרכם לארץ ישראל.

סבא רבא שלי, סבא צ'יבי וסבתא רבתא, סבתא לאה התחתנו במחנה הריכוז באיטליה, כמובן בלי משפחותיהם שהושמדו בשואה, ומי שליווה אותם היו חבריהם במחנה הריכוז.

משעלו לארץ, ב – 1944 השתקעו בתל אביב. סבתא רבתא שלי, שהייתה מהנדסת כימיה, עבדה בבית מרקחת וסבא רבא שלי המשיך לשחק כדורגל, והפך להיות טבח. שנים רבות הוא היה הטבח הראשי במכון וינגיט ואהב לספר איך האכיל את כל הספורטאים הגדולים, והאנשים החשובים שהיו בארץ באותה תקופה. סבתא שלי מאד אהבה לנסוע אתו למכון וינגיט ולראות כמה אהבו אותו.

בתל אביב נולדה דודה של אמא שלי, דודה רותי ז"ל

בתחילת שנות החמישים עברו סבא רבא וסבתא רבתא, לגור בבית דו משפחתי עם גינה גדולה בשיכון ותיקים, שיכון פועלים בפרברי העיר נתניה.

ביוני 1953 הגיעה סבתא שלי, סבתא מלכי לאוויר העולם.

סבתא מספרת לי כמה אירועים מילדותה: "הייתי ילדה שובבה. דעתנית. עקשנית. ידעתי בדיוק מה אני רוצה. בגיל שלוש כשהייתי בגן פנינה, ברחתי מהגן הביתה, והגעתי לדלת נעולה. הורי היו בעבודה. אני זוכרת שישבתי על המדרגות וחיכיתי עד שמישהו יחזור הביתה.

גדלתי עם כלבת זאב, בשם תמי. תמי ליוותה אותי כל בוקר לבית הספר, וחיכתה לי ליד השער, עד שיסתיים יום הלימודים. כך, חזרנו יחד הביתה. בלילה ישנה תמי לרגלי מיטתי, עד הבוקר.

בכיתה ב' ישב מאחורי בכיתה ילד בשם רמי שכל הזמן הציק לי ומשך לי בצמה. ברגע מסוים הסתובבתי והעפתי עליו את מכסה קלמר העץ שהיה לי. רמי נפצע מעל העין… וכמובן שמאז לא הציק לי יותר"

לימודי התיכון של סבתא שלי היו בבית ספר "טשרניחובסקי" בנתניה אליו נסעה כל יום באוטובוס. באותו תיכון לימדה סבתא רבתא שלי כימיה. היה לה קשה לסבתא שלי בבית הספר, כי כל דבר שעשתה וכל ציון שקיבלה דווח מיד לאמא שלה.

בתיכון, בכיתה יא', סיירו בבית ספר לחינוך מיוחד, סיור שהשפיע על עתידה של סבתא שלי. בעקבות הסיור הזה החליטה סבתא שלי, להתמחות בהוראה בחינוך המיוחד.

שנות הנעורים שלה עברו  עליה בתנועת נוער, הנוער העובד, בעיקר בטיולים, בהרבה משחקים בחוץ, כי לא היו מחשבים ולא טלפונים כך שרוב הזמן הפנוי עבר עליה עם חברים מהשכונה. הם שיחקו חמש אבנים, עמודו, מוטרס, מחניים ועוד כל מיני משחקים שהיום כבר לא משחקים אותם.

את סבא מייקו פגשה סבתא שלי בים בגיל חמש עשרה, מאז הם ביחד.

סבתא שלי למדה הוראה במסלול לחינוך מיוחד בסמינר לוינסקי. כשסיימה את לימודיה, עברו היא וסבא לגור בחיפה וסבתא התחילה ללמד בבתי ספר לחינוך מיוחד, בעיקר בפנימיות לילדים בסיכון.

בהמשך, אחרי לימודי תואר שני בארה"ב,  הקימה סבתא שלי בית ספר בבית החולים הפסיכיאטרי בטירת כרמל, בו קיבלו בני נוער טיפול יומי. לאחר מכן, התחילה סבתא ללמד במכללה להכשרת מורים, כמובן במסלול לחינוך מיוחד, אך הפעם עם חידוש – שילוב המחשב בהוראה.

לימים הפכה להיות הממונה המחוזית בחיפה לנושא של שילוב מחשב בהוראה. אחרי שש שנים בתפקיד הזה, עברה לעבוד במטה משרד החינוך בירושלים, באגף לחינוך יסודי, בתפקיד של מנהלת מחלקה, האחראית על פיתוח תכניות ותפיסות פדגוגיות, הקשורות בשילוב מחשב בהוראה, תחום המתפתח עד היום. סבתא שלי האמינה, ומאמינה עד היום בפתגם "יגעת ומצאת – תאמין", שמשמעו, עבודה קשה ואמונה בדרכך יביאו לך הצלחה.

סיפורו של חפץ – תפילין וטלית ששרדו את השואה

החפץ עליו נספר הוא נרתיק הטלית והתפילין של סבא רבא שלי, סבא צ'יבי, שעלה יחד איתו ממחנה הריכוז באיטליה.

וכך היה: ב – 18.5.1940 עזבה הספינה פנצ'ו את ברטיסלבה כשעל סיפונה 500 איש ואישה, ילדים וזקנים, כולם יהודים. הם נמלטו מהכיבוש הנאצי שהשתלט על צ'כוסלובקיה.

סבא  רבא שלי, יליד טרנבה שבצ'כוסלובקיה, הגיע לברטיסלבה כשחקן כדורגל בנבחרת הנוער של המדינה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נאלץ להפסיק עם הכדורגל ולהציל עצמו מזרועות הנאצים. הוא הצטרף לתנועת בית"ר שפעלה בעיר, וכך הגיע לספינת המילוט.

הספינה היתה קטנה מאד והיה צפוף  ורועש על הספינה. כמעט ולא היה מה לאכול. למרות זאת, היהודים הדתיים הקפידו לקיים את התפילות.

הספינה שטה לאורך הדנובה – עברה את מדינות רומניה, בולגריה ויוגוסלביה. המדינות הללו סירבו לתת שירותי מזון לאנייה. רק הקהילות היהודיות לאורך הדרך, סיפקו דלק ומזון ליהודים הנמלטים על הספינה הקטנה.

ב – 21.9.1940 הגיעה הספינה לים השחור במטרה להגיע לארץ ישראל. דוד הקיטור של הספינה שסיפק אנרגיה לספינה התפוצץ, והספינה נסחפה במימי הים השחור במשך חודש וחצי, כשהימים הם ימי ראש השנה ויום כיפור. הפליטים הנמלטים הקפידו בתפילות יום כיפור. הצום היה קל, כי ממילא לא היה מה לאכול. כשהגיע חג הסוכות, בנו סוכה מכמה עשבים ושיחים שמצאו על האי כמילי, לידו נעצרה הספינה לאחר שנסחפה במימי הים השחור.

עשרה ימים לאחר ששהו על האי, זוהו הניצולים על ידי מטוס איטלקי, שהיה באזור וזה, הזעיק שתי ספינות איטלקיות מהאי רודוס שהגיעו לעזור ולהציל את היהודים.

בתחילה הועברו הניצולים למגרש כדורגל ברודוס. היה קר וגשום. כשעזבו את צ'כוסלובקיה התחילה עונת הקיץ, ועתה משהגיעו לאיטליה, כבר היה חורף. הניצולים ישנו באוהלים, לא היה מספיק אוכל ותושבי רודוס דרשו מהשלטונות להעביר את ניצולי פנצ'ו למקום אחר.

כעבור שנתיים, אספו הניצולים את חפציהם, סבא רבא שלי לקח את חפציו, ביניהם, תיק הטלית והתפילין שלו. למרות שלא היה דתי, שמר על הטלית והתפילין כמזכרת מבית הוריו. הניצולים הועברו למחנה "פרמונטי" בדרום איטליה. הגרמנים דרשו מהאיטלקים להסגיר לידיהם את הניצולים כדי לשלוח אותם למחנות ההשמדה בפולין, אך האיטלקים התנגדו, והניצולים נשארו במחנה הריכוז בפרמונטי במשך שנתיים נוספות.

בספטמבר 1943, פלשו הבריטים לדרום איטליה, והגיעו גם אל מחנה ניצולי הפנצ'ו. רק באפריל 1944, הושג אישור מיוחד מהבריטים להעלות את הניצולים לארץ, וכך הגיעה תיק הטלית והתפילין לארץ ישראל.

סיפור חנוכה

הסיפור שלנו קשור בסופגניה, סבא רבא שלי, שקראו לו צ'יבי, היה הטבח הראשי של מכון וינגייט. הוא ידע ואהב לאפות ולבשל. בחנוכה עשה בצק שמרים, נתן לו לתפוח עד שהגיע לגודל המתאים, ואז רידד את הבצק, קרץ עיגולים, מילא בריבה וזרק לשמן הרותח. הסופגניות היו מעולות, כל השכונה של סבתא שלי באה לאכול את הסופגניות של סבא רבא שלי בחנוכה. לימים כשאמא שלי הייתה בגן חובה, היא הזמינה את סבא רבא שלי לטגן סופגניות לכל ילדי הגן. סבא רבא שלי בא בשמחה והחגיגה הייתה גדולה. מאז, אף אחד לא הצליח לעשות סופגניות כמו שלו. סבא שלי, מיכאל, אומר :" הסופגניות של אבא שלך היו הכי טעימות, אין היום סופגניות כאלה".

הזווית האישית

נדב: היה לי כייף לשמוע את הסיפור שלך וללמוד על סבא רבא שלי.