מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי. אני סבתא של שחר אסף, אימא של שגית (אימא של שחר המתעד). שחר הוא הנכד השלישי שלי מתוך שמונת הנכדים שלי.

בית ההורים

נולדתי בפולין בעיר לודג' בתאריך 27.5.1950. לודג' היא עיר תעשייה השנייה בגודלה בפולין. אימא שלי היתה ניצולת שואה. היא שרדה בגבורה את בורות ההריגה בפונאר. לאחר המלחמה היא נשארה בפולין, אני נולדתי חמש שנים אחרי השואה. מירי מקורו בשם מרים, על שם סבתי שנרצחה בשואה. את חיי בפולין אני כמעט ולא זוכרת מפני שהייתי ילדה קטנה. גדלתי עם אימא שלי ועם אחותי דבורה שגדולה ממני כמעט בעשר שנים ושרדה את השואה כתינוקת בזכות גבורתה של אימא שלי.

עם אמי

זכרונות ילדות ועלייה לארץ

כשהייתי בת שש אימא שלי, אחותי ואני עזבנו את פולין ועלינו לישראל. אבא שלי צבי נשאר בפולין ואני לא ראיתי אותו יותר עד שנפטר. כאמור נולדתי בשנת 1950, חמש שנים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה. אימא שלי רצתה לעלות לארץ כי בארץ היה לה אח אבל גבולות פולין היו סגורים ואי אפשר היה לצאת מפולין ולעלות לארץ. בשנת 1955, בזמן שלטונו של גומולקה, הוא פתח את הגבולות ואפשר את יציאת היהודים מפולין. אימא שלי ואחותי רצו מאוד לעלות לארץ. אחותי, דבורה, שהייתה אז בת  שש עשרה ולמדה בתיכון יהודי בלודג' מספרת על חוויות של אנטישמיות בפולין. בעקבות פתיחת הגבולות אימא החליטה לעלות לארץ, אבא שלי נשאר בפולין. עלינו לארץ באונייה מאיטליה.

הגענו לתל אביב ואח של אימא שלי עזר לנו להסתדר בדירה קטנה וצנועה. הדירה הייתה בדרום העיר, ברחוב לבונטין 14. הבית היה מבנה יפה אבל ישן מאוד. לאחרונה הבית הזה עבר שיפוץ והפך לבית מדהים ביופיו. בבית בתל אביב הייתה לי שכנה שאף היא גרה רק עם אימא שלה, שמה חווה, ושתינו היינו חברות מאוד קרובות ואנחנו חברות עד עצם היום הזה.

אני זוכרת שלפעמים הייתי קוראת לחווה מלמטה מה שהיה מקובל אז בעידן שעוד לא היו טלפונים בכלל. הרבינו לשחק בשכונה עם עוד הרבה ילדים, בעיקר משחקי חצר, כדור, מחבואים וכדומה. בילדותי למדתי בבית הספר היסודי "ביאליק" שבתל אביב. היום שמו "רוגוזין" והוא משמש בית ספר גם לילדי מהגרים שגרים בדרום תל אביב.

בילדותי

אני זוכרת את התקופה שבה הייתי ילדה קטנה, עולה חדשה והרגשתי שונה מכל האחרים. היה לי שיער מאוד בלונדיני, לבשתי חצאיות ושמלות,  מה שלא היה נהוג אז ולא ידעתי לדבר עברית טוב. אני זוכרת את התקופה הזאת כתקופה קשה, ממש חבלי קליטה. מהר מאוד הבנתי שמה שאני הכי רוצה בעולם זה להיות צברית, להראות ולהישמע כמו שאר ילידי הארץ. לשם כך, דבר ראשון שעשיתי הוא סירבתי בכל תוקף לדבר פולנית. לא הסכמתי שידברו אליי בפולנית, לא עניתי, פשוט התעלמתי מהשפה. מובן שבמהלך הזמן נשכחה השפה הפולנית מזיכרוני. היום אני מאוד מצטערת על כך. איבדתי שפת אם. מהר מאוד התלבשתי כמו כל הילדות האחרות, למדתי היטב עברית ומחקתי מעצמי כל סממן גלותי. הייתי תלמידה מאוד טובה, ספורטאית מצוינת ומוקפת חברות.

בילדותי

בכיתה ז' הצטרפתי לתנועת הנוער העובד. זה היה שלב חשוב מאוד בחיי. הייתי בתנועת הנוער העובד עד כיתה י"ב וכל תקופת הנעורים שלי שזורה בחוויות נפלאות שהיו קשורות בפעילותי בתנועה. הקן של התנועה היה ברחוב ברנר פינת אלנבי ואני זוכרת את עצמי בנעוריי מבלה עם חבריי הרבה מאוד ברחוב שנקין התוסס, בשוק בצלאל שהיה ידוע בפלאפל המעולה שלו, בגלידה ויטמן (שהיום כבר לא קיים), אני זוכרת הרבה מאוד טיולים, מסעות, מחנות עבודה בקיבוצים שונים, ערבים ארוכים של שירה, ריקודי עם והווי שעד היום אני מתרפקת עליו באהבה וגעגועים.

בנוער העובד

נעורים ותקופת התיכון

בשנת 1964 התחלתי ללמוד בתיכון. כדי להתקבל לתיכון טוב היה צריך לעמוד בהצלחה במבחן שנקרא "סקר". אני זוכרת כמה פחדנו מהמבחן הזה שנערך בכיתה ח', לשמחתי עברתי אותו בהצלחה והתקבלתי לתיכון עירוני א' בתל אביב ברחוב "ביקורי העיתים", היום נמצא לידו הסנימטק של תל אביב. כדי להגיע לבית הספר הלכתי לאורך שדרת רוטשילד שתמיד הייתה יפה וירוקה והיה נעים להלך בה. בתקופת התיכון חברותיי הטובה ביותר היו שרה, חגואל וחיטיה. הלימודים עצמם בבית הספר היו קשוחים. בית הספר נחשב בזכות מספר התלמידים שהצליחו לסיים בגרות מלאה ולכן כל מי שקצת נכשל בדרך נפלט מבית הספר. אני זוכרת מורים מאוד קשוחים, אני זוכרת את מחנך הכיתה שלי שהיה דוקטור להיסטוריה ונהג לקרוא לנו בשמות המשפחה. בבית הספר היה נהוג שכשמורה נכנס לכיתה התלמידים עומדים.

חוויה גדולה שזכורה לי מתקופת התיכון היא פרוץ מלחמת ששת הימים. כאשר הייתי בכיתה י"א, בוקר אחד, בדרך לבית הספר בשעה שמונה נשמעה צפירה עולה ויורדת, הייתי באוטובוס שנסע לבית הספר. במהירות הורידו אותנו מהאוטובוס והכניסו אותנו למקלט באחד הבניינים ברחוב. כשנשמעה צפירת הרגעה הלכתי מהר לבית הספר. סיפרו לנו על פרוץ המלחמה. תפקידינו כבני נוער היה להדביק סלוטייפ על החלונות בכיתות וכן בשעות אחר הצהריים לצבוע את פנסי המכוניות בצבע כחול כהה כדי שאורותיהם לא יהיו גלויים למטוסי האויב. מלחמת ששת הימים הייתה קצרה מאוד והסתיימה בניצחון גדול, מבחינתנו כבני נוער זו הייתה הרפתקה, היינו מלאי אנגריה וגאווה. סיימתי את התיכון בהצלחה וזמן קצר לאחר מכן התגייסתי לצבא.

בנעוריי

תקופת הצבא

בינואר שנת 1969 התגייסתי לצבא. גוייסתי ליחידת מודיעין, היום 8200. את רוב שירותי עשיתי בסיני, בבסיס מודיעין שנקרא בבל. השירות הצבאי שלי זכור לי כתקופה מרתקת בחיים, השירות שלי היה מאוד מעניין. חלק משירות היה במודיעין מוטס ורוב השירות היה בסיני. הבסיס היה ממוקם על הר גבוה בנוף מדברי פראי המשקיף אל ההרים מצד אחד ואל תעלת סואץ מצד שני.  השתחררתי מהצבא ב- 1970.

בעת שירותי הצבאי

שנות העשרים, אהבה ומשפחה

לאחר שהשתחררתי מהצבא התחלתי את לימודיי בירושליים באוניברסיטה העברית. למדתי ספרות ולשון. כסטודנטית חיפשתי עבודה ומישהו שפגשתי במקרה סידר לי לעבוד ככוח עזר בבית חולים לחולי נפש "עזרת נשים". בבית החולים הזה עבדו סטודנטים לרפואה כאחים, שם הכרתי את אבי בעלי (סבא שלך), ועד היום אנחנו צוחקים כשאנחנו נשאלים היכן הכרנו והתשובה היא בבית חולים לחולי נפש. לימים, נישאנו ב-9 בדצמבר 1971, הייתי בת עשרים ואחת, הוא סיים רפואה באוניברסיטה העברית בהדסה, אני התחלתי לעבוד במכון לכתבי יד בספרייה הלאומית. לאחר שהוא סיים רפואה עברנו לגור בדירה בכפר סבא כי הוא עשה סטאז' בבית החולים מאיר בכפר סבא.

בנובמבר 1972 נולדה בתי הבכורה, שגית (אימא שלך). היינו משפחה קטנה וצעירה. עברנו לגור בהרצליה וסבא שלך, שהיה עתודאי, התגייס לצבא. מיד עם הגיוס צירפו אותו לחטיבה הירושלמית והוא נשלח לשרת בסיני על גדות התעלה, בקו בר לב, במעוז פורקן. באוקטובר שנת 1973 פרצה במפתיע מלחמת יום כיפור. אני הייתי בבית עם אימא שלך שהייתה אז בת אחת עשר חודשים, אני זוכרת איך רצתי איתה למקלט בכל פעם שהייתה אזעקה. זו בהחלט הייתה חוויה מטלטלת. הייתי אז בת עשרים ושלוש.. סבא שלך כאמור היה במעוז בתעלה ואני לא ידעתי מה עלה בגורלו, שכן קו בר לב כידוע נכבש על ידי המצרים. מעוז פורקן היה המעוז היחיד שהצליח לחלץ את עצמו. לאחר המלחמה הוא נשלח לשרת כרופא בסיירת אגוז ומילא תפקיד זה עד שאחיו שלום נהרג בחרמון בתקופת מלחמת ההתשה שאחרי יום כיפור.-בשנת 1975 נולד לנו יניב, דוד שלך.

כשסבא שלך סיים את השירות הצבאי חזרנו להתגורר בירושלים והוא עשה התמחות בהדסה ברפואת ילדים. לאחר שנה בירושלים עברנו להתגורר בקיבוץ קיריית ענבים. במקביל לעבודתו בהדסה של סבא שלך, ואני לימדתי בתיכון גבעת ברנר שבו למדו ילדיי הקיבוץ.

נישואינו

לסיום אני רוצה לספר, שיש לנו שלושה ילדים מקסימים ושמונה נכדים מקסימים. לפני שיצאתי לגמלאות הייתי עשר שנים סגנית מנהלת בבית ספר תיכון, סבא שלך עבד בכל השנים האלה בבית החולים הדסה ברפואת ילדים כפרופסור מן המניין ובנוסף לכך, הקים במבשרת מרפאה לתפארת. לפני שבע שנים החלטנו לעזוב את מבשרת ולעבור להתגורר בהרצליה בקרבת שלושת ילדינו. היום כולנו גרים בהרצליה, מתראים הרבה, יוצאים לטיולים ושמחים מאוד שאנחנו גרים קרוב אחד לשני. אני מאוד נהנית לגור במרחק חמש דקות ממך כך שאנחנו יכולים להיפגש ואתה יכול לבוא אליי בכל זמן שאתה צריך ובקלות רבה.

הזוית האישית

שחר: היה לי מאוד כיף ומעניין, למדתי המון ונהניתי לבלות זמן עם סבתי. לסבתי היה מאוד מהנה והיא אומרת שהיא תמיד נהנית לבלות עוד זמן איתי.