מאגר סיפורי מורשת

שמי לנה גלס, נולדתי בשנת 1951 בעיר מוסקבה ברוסיה.

בית ילדותי

כשהייתי קטנה, גרתי בבית עם עוד תשע משפחות. הבית הזה פעם היה ארמון והתאימו אותו למגורים לכלל האוכלוסייה. חייתי שם עם הוריי בדירה שבעבר הייתה מרפסת אשר סגרו אותה ויצרו שני חדרים. בדירה שלנו היה כיור – דבר שלא היה בדירות אחרות בבניין שלנו. התקרה הגיעה לגובה של ארבע מטר עם פיסול מיוחד כמו בארמונות. המסדרון היה כל כך גדול שרכבתי במסדרון על אופניים בלי בעיה. את חדר האמבטיה והמטבח כולם חלקו יחד. היה טלפון אחד במסדרון גם הוא לכלל הדיירים. בגלל שהיה קר הייתה הסקה מרכזית עם פחם שהצליח לחמם את כל הבית. כשהסתכלו מהצד של הרחוב הוא נראה כבית שתי קומות אבל מהצד הפנימי התגלתה עוד קומה סודית.

ילדות

כשהייתי בת 8, התקבלתי לבית ספר מוזיקלי, מתוך 70 ילדים, התקבלו רק שלושה. כדי להגיע לשם נסעתי לבד במטרו במשך חצי שעה לכל כיוון. כשהייתי בת 10 המורה למוסיקה אספה את הילדים שרצו והם התאמנו לשיר עם שירי אופרה.

סבתא בילדותה

החל מגיל 10 נסעתי כל שנה לקייטנת צופים לבד ללא הורים למשך חודש שלם, ישנתי בחדר אחד עם 13 בנות. מה שהכי זכור לה שלימדו אותנו ללכת עם צעד צבאי, כולם יחד וזה ממש מצא חן בעיני כי כולם הצליחו ללכת ביחד בתיאום ביניהם. האוכל היה טעים, היו שם מאכלים כמו ספגטי בולונז, לפתן פירות וביצים קשות. היו שם כל מיני חוגים של תפירה, ריקוד, מקהלה, תחרות בין הקבוצות, רחצה באגם ועוד. לפעמים היה לי כל כך מעניין שאפילו לא רציתי לחזור הביתה בסוף הקייטנה. עשינו מקלחות פעם בשבוע וצחצחנו שיניים פעמיים ביום. כל בוקר העירו את הילדים עם מנגינה בחצוצרה והינו צריכים להתייצב בחוץ לפי הקבוצות השונות להרמת הדגל ושמיעת עדכונים. עוד חובה שהייתה שם – ללכת לישון שנת צהרים כל יום. גם כשהייתי כבר בגיל 14!

עליה לארץ

העליה לישראל הייתה מאוד מאתגרת. עזבנו את כל החברים, עבודה ודירה שהרגשנו שם בבית ועלינו למדינה בלי שפה, בלי חברים קרובים, בלי בטחון תעסוקתי להמון חוסר וודאות. למרות שבמוסקבה סיימתי ביה"ס בהצטיינות, עשיתי שני תארים ועבדתי כמתכנתת, בישראל תחילה עבדתי במפעל אריזה, ניקיתי בתים ולא היה כסף אפילו בשביל לקנות מעדנים כי היו יקרים. אבא שלי נשאר במוסקבה ומאוד התגעגעתי אליו כי היינו קרובים. היו לי חסרות גם היציאות לבלט, תיאטרון וחיי חברה וכאן בשנים הראשונות היו מלוות בהמון חששות, עבדתי כל יום בין 12-14 שעות בשביל שנוכל לשלם שכר דירה ולקנות אוכל למשפחה. עם השנים המצב נהיה יותר פשוט ומצאתי את מקומי, הסתגלתי לתרבות שונה ולמדתי את השפה.

היום אני עובדת במכון העתקות בתל אביב, כל יום נוסעת ברכבת לעבודה, יש לי המון חברות שהכרתי ברכבת ואני שומרת איתן על קשר. אני הולכת לחוג יוגה, חוג יהדות עם רבנית ובסופי שבוע מגיעה לילדים שלי. אני מנסה לעזור לכל האנשים בדרכי ומאוד אוהבת לשמוע על החיים שלהם. יש לי שבעה נכדים שגרים בזיכרון יעקב ויקנעם, אני מאוד אוהבת אותם. הכי כיף לשחק איתם ולהכין להם אוכל שהם אוכלים בהנאה!

הזוית האישית

הנכד יותם:בנימה אישית על סבתא וסבא והמפגש עם הסיפור שלהם או באופן כללי על החוויה חשוב לי לציין כי גיליתי הרבה דברים מעניינים, הבנתי שלא ידעתי דברים על חייה של סבתא כשהייתה קטנה. מאוד אהבתי את הסיפור על מחנות קיץ שבילתה בהם בילדותה. אהבתי לגלות על סבתא היבטים מחייה. החוויה הייתה כיפית מאוד כי זה אפשר לי לדבר על העבר של סבתא שלי. זה אפשר לי להכיר אותה יותר וגם סוף סוף שמעתי סיפורים מחייה בפעם הראשונה.