מאגר סיפורי מורשת

שמי אתי צרפתי, נולדתי במצרים וחייתי שם עד גיל שלוש עשרה. החיים במצרים היו אז נוחים ושקטים. הילדות עברה באווירה טובה ובקרבת קהילות יהודיות, ובבתי ספר כולם היו יהודיים בשליטת צרפת. רוב הלימודים היו בצרפתית והיו גם קצת בערבית וקצת בעברית. גדלתי עם ההורים, שתי אחיות ואח בוגר ממני בשלוש שנים, אחת מאחיותיי הייתה נשואה עם ילד. כשהייתי בת שמונה שני אחיי היו מאוד פטריוטים ועלו לארץ בעליית נוער ואבי כל הזמן שאף לעלות עם שאר המשפחה.

באותה תקופה המצרים התייחסו ליהודים בכבוד רב ובאהבה, עד שפרצה מלחמת סיני. ברגע שהובסו המצרים הם זעמו מאוד והחליטו לגרש אותנו ממצריים בהתרעה של שבוע. המצרים אפשרו לנו לקחת כל אחד מזוודה אחת ועשרים לירות ואת כל השאר נאלצנו להשאיר במצרים. הועברנו לצרפת באניות גדולות ושם היינו שבועיים עד לסידור העברתנו לישראל. אמי, שחיתנה את הבת הראשונה ותפרה לה שמלה מפוארת, רצתה ששלושת בנותיה ילבשו אותה כשיתחתנו ולכן בחרה לשים את השמלה במזוודה שלה למרות חוסר המקום. עלינו על אונייה צרפתית שלקחה אותנו למרסיי (עיר הנמל של צרפת) בהמתנה להעברה לארץ. כל היהודים ממצרים הגיעו אתנו. שמו את כולנו במחנה גדול, בלי פרטיות ורק המתנו לעלות לארץ ולפגוש את שני אחיי לאחר שלא ראינו ודיברנו איתם כמה שנים. כעבור חודש עלינו על אונייה גדולה שקראו לה "ירושלים" ועשינו את דרכנו לארץ. כשהגענו לארץ לא כל כך ידענו לדבר ולהבין את השפה העברית ולכן, למדנו באולפן כמה חודשים. לאחר מכן אחי הגדול לקח אותי ואת אחי שגדול ממני בשנתיים לבית ספר תיכון בחולון, איפה שאחיי השתקעו. התחלתי ללמוד בבית ספר ולהתחבר לחברות חדשות דבר שהיה קשה. המנהל והמורים הראו כלפינו המון אהבה ועזרו לנו להשתלב לימודית וחברתית.

לאחר שנתיים בתיכון היות ואבי היה חולה בשיתוק חלקי בגוף ולא יכל לעבוד ולפרנס את המשפחה הוחלט שאמשיך את הלימודים בערב ובמהלך היום אעבוד כדי לעזור לפרנס את הבית והמשפחה. בזמן הזה עבדתי בשליחויות ובעבודות קטנות. לאחר סיום התיכון יכולתי לחפש עבודה מלאה ורצינית יותר. עבדתי במשרד עורכי דין והמשכתי ללמוד הנהלת חשבונות וברגע שסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד בעבודות יותר רציניות והתקבלתי למחלקת השכר בעיריית חולון.

את בעלי מרקו (מרדכי) הכרתי בזמן שעוד הייתי במצרים, הוא היה חבר טוב של אחי והוא עלה ביחד עם משפחתו ארצה והם גם הגיעו לחולון. מרקו היה בא אלינו הביתה הרבה והפך להיות אצלנו בן בית. כשהתבגרנו הקשר בינינו התהדק. ברבות הימים כאשר הוא ואחי התגייסו, היחסים ביני לבינו הפכו לרומנטים והבטחנו זה לזו שברגע שיתאפשר נתחתן. אכן, כאשר סיים את השירות הצבאי והחל להתפרנס הציע לי נישואין ואני כמובן הסכמתי. החלו ההכנות לחתונה ואז, אמי שלפה את השמלה מתחרה מלפני כעשר שנים ומאד שמחנו כי היא נראתה כאילו נתפרה במיוחד בשבילי. אחי, שהיה בחיל קרבי, התקשה לקבל חופש ורק ברגע האחרון הוא הופיע לחופה. החופה הייתה יפה מאד עם הרבה מוזמנים. באותה תקופה היה נהוג להתחתן בבית כנסת אך אמי הפתיעה אותנו ולאחר החופה הזמינה את כולם אלינו הביתה.

היות ולא היה באפשרותנו לקנות דירה ואבי בדיוק נפטר באותה תקופה אז היה לנו מקום פנוי בבית. אמי הציעה שנגור אצלה כמה שנים, כדי שנוכל להשלים לימודים ולחסוך לדירה. למדנו בלילות ועבדנו ביום. האווירה בבית עם אחי ואמי הייתה נהדרת ואכן חסכנו כסף ונכנסנו לדירה בדיוק עם לידת בני הבכור אורן. שלוש שנים לאחר מכן נולד בני השני אבי ואחרי שלוש שנים נוספות נולד בני השלישי טל.

בני הבכור אורן התחתן ראשון עם אשתו אילנית ונולדו לי שני נכדים: אליאן ואדיר. לאחר מכן התחתן אבי עם מיכל ונולדו לי עוד שלושה נכדים: בועז, יעל ודניאלה. בני טל, התחתן עם אפרת ונולדו לי עוד שני נכדים: עידו ואסף. היום יש לי שבעה נכדים אהובים ומיוחדים אחד אחד. לאחר שילדיי התחתנו ועזבו את הבית בעלי ואני נשארנו לגור לבד. בעלי עבד שנים רבות בחברת רפאל ולאחר שיצא לפנסיה התחיל להתנדב במשטרה ושנינו היינו עסוקים. בסופי שבוע כל המשפחה הייתה מגיעה להתארח והיה לנו מאד כיף ביחד.

מידי קיץ היינו נוסעים ביחד עם כל המשפחה המורחבת ביותר שלנו לחוף דור שנקרא גם "טנטורה". זו מסורת של שנים רבות שאנו עושים אותה עד היום. ארבעה ימים של כיף שבו כל המשפחה מבלה ביחד. עם התבגרותו עבר בעלי מרקו שני התקפי לב. הוא לא רצה לעשות ניתוח מעקפים ובחר לעשות טיפול ביולוגי שעזר לו מאד. לצערי הרב בשנת 2012 גילו אצלו מחלה ממארת ולאחר שנה הוא נפטר.

השנה החולפת עם מגפת הקורונה הייתה תקופה קשה מאוד עם הרבה הגבלות. בין השאר ריתוק לבית והפסקת פגישות עם המשפחה. הבדידות הייתה גדולה והשתדלנו לשמור על קשר טלפוני ולהתראות מרחוק. אני באופיי בן אדם שמאוד אוהב להסתובב ולצאת מהבית ובגלל הקורונה לא הייתה את האופציה הזו. בנוסף לא יכולתי לחבק ילדים ואת נכדיי שזה היה לי מאוד חסר. לאחר שסוף סוף התחסנו כולנו ויכולנו להיפגש התחילה מתקפת הטילים מעזה. בדירה שלי בחולון אין מקלט והלילות עם האזעקות היו לי לא נעימים. עכשיו אני מנסה להתעודד וחזור לשגרה טובה ונעימה בחיק המשפחה שהייתה מאד חסרה במשך תקופה ארוכה.

הזוית האישית

סבתא: נזכרתי הרבה בעבר שלי וזה הציף בי הרבה זיכרונות.

אסף: למדתי רבות על ההיסטוריה של המשפחה ועל חייה של סבתא שלי.