מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של סבתא אסתר עזריה

נולדתי בטריפולי בלוב להוריי: רבקה ורחמים.

כשהייתי ילדה קטנה בביתנו בלוב היו גרים עוד 2 שכנים וגם הדוד שלי היה גר בשכנות איתנו והיו לו 3 ילדים. סבתא שלי הייתה גרה ברחוב אחר קרוב היו לה 10 ילדים ונכדים, חלקם בגילי והייתי משחקת איתם.

אני גם זוכרת שהיו לנו הרבה סוסים וחמורים והייתי משחקת איתם.

לאבא שלי הייתה מסעדה בלוב. היה לנו בלוב בית מאוד גדול עם באר באמצע והיו 2 חדרי שינה ומטבח ושירותים משותפים עם משפחת הדוד שלי.

הדודים שלי היו ב"הגנה" והגרמנים לקחו את אבא שלי למחנה עבודה בכפייה בשביל שהוא יבשל שם כי הוא היה טבח. נשארו בבית בלי אבא שלי ואמא שלי הייתה בהריון. אמא שלי ברחה איתי ועם ארבעת אחיי ואחיותיי לכפר בשם "זאויה". בזאויה נולדה אחותי החמישית יעל. אחרי מלחמת העולם השנייה הגרמנים הפסידו, ולכן חזרנו לבית הקודם בטריפולי. אבא שלי חזר לעבוד במסעדה שלו.

בשנת 1945 התחילו ה "פרעות" בגלל שהתחילו לדבר על הקמת מדינת ישראל. הערבים ניסו להרוג את המשפחה שלי. אמא שלי סגרה את הבית עם קורות עצים ועברנו לבית של סבתא כי הוא היה באזור של יהודים. הגברים של המשפחה היו שומרים עלינו, הם היו מכינים בקבוקי תבערה לצורך הגנה בלבד. כשהערבים רצו לפרוץ את הדלת של הבית שלנו אמא שלי לקחה שקית ענקית של אבקת פלפל חריף, שפכה עליהם והם שפשפו את העיניים שלהם וברחו.

אמא שלי הייתה אישה חזקה, "פייטרית". למעשה הבנתי אחרי שהסבירו לי שהערבים שהתנפלו עלינו לא היו מהשכונה שלנו אלא מכפרים אחרים. הערבים שהיו מהשכונה שלי היו מגינים עלינו.

פעם אחת אני זוכרת שאמא שלי סיפרה שהיא באה לבקר את אמא שלה יחד עם אחותי הקטנה, היא נכנסה דרך סמטה של ערבים ושכנה ערבייה ראתה שבאים קבוצת ערבים מתפרעים ומיד פתחה את הדלת הכניסה, הכניסה אותם לביתה עד שהמתפרעים הלכו.

סבתא אסתר בילדותה עם אביה

העלייה לישראל

אנגלים התחילו לשלוט בלוב. אחרי המאורעות והפוגרום של הערביים, התחילו היהודים לחשוב איך לעלות לארץ ישראל. אנחנו עלינו לארץ ישראל עם האונייה "גזרטה". האנייה באה ישר מלוב אל חיפה ואמא שלי הייתה בהריון של תאומים.

כשירדנו מהאונייה לקחו אותנו למחנה האוהלים בבאר יעקב ושם נולדו התאומים: אחד מהם בשם דוד היה חולה ולקחו אותו לבית חולים. אחרי כמה ימים מבית החולים אמרו שהוא נפטר. מעולם לא ראינו את הגופה שלו ואנחנו עדיין לא יודעים אם הוא באמת מת או שלקחו אותו בלי הסכמתנו והעבירו אותו לאימוץ כמו בפרשת "ילדי תימן".

אחרי מחנה האוהלים עברנו למעברה של יד המעביר וכיום נקראת שכונת נווה שרת. לאבא שלי נתנו חנות מכולת כדי להתפרנס ואני אישית עברתי לקיבוץ "'נען", כי הייתי בנוער העובד ומאד רציתי לעבוד. הייתה מדריכה שהמליצה לנו ללכת לשם שגם נוכל ללמוד וגם נוכל להתפתח. כשהייתי בקיבוץ נהנתי מאוד. היו שם חיי חברה טובים. עבדתי גם במסיק זיתים, היו לוקחים אותנו על הטרקטורים לקטוף אז הזיתים. כשחזרתי מהקיבוץ לצריפים במעברה – שכונות רמת החייל וצהלה לא היו בנויות בכלל.

אחרי שנתיים הכרתי אל בעלי, אברהם, התחתנתי וקנינו דירת חדר וחצי קטנה ברמת החייל ברחוב הל"ה ואני עדיין גרה באותה דירה. נולדו לי שם שלוש בנות: שם הגדולה גיטה (על שם אם בעלי) השם של האמצעית רבקה (עם שם אמי) והשם של הבת הקטנה ביותר שלי הוא אושרת.

אחר כך הייתי צריכה לעזור לפרנס את המשפחה והתקבלתי לעבודה במעון של נעמ"ת ברמת החייל, שם עבדתי כ – 22 שנים. כיום, אני פנסיונרית של נעמ"ת. במשך השנים האלה נולדו לי נכדים.

לאחר מכן לצערי נפטר בעלי ז"ל.

גיטה, הבת הבכורה שלי, חזרה בתשובה הילדים שלה לומדים בישיבה. שלושה נכדים שלי ממנה התחתנו. ניר, הנכד הגדול, התחתן ויש לו ילד בשם אריאל. הילד הזה  הוא הנין הראשון שלי. גם לנכד יעקב יש בן בשם אהרון לייב – והוא בעצם הנין השני שלי. מהבת שלי רבקה יש לי נכדה בשם מיטל שהתחתנה ויש לי ממנה שני נינים: שאחד קוראים נועם ולשנייה קוראים רונה. יאושרת, הבת השלישית שלי, יש שני ילדים: אחד אריאל והשנייה עלמה.

אני בעצם זכיתי להיות אמא, סבתא וסבתא רבתא.

הזוית האישית

אריאל נחומי: בזכות העבודה המשותפת יצא לי להכיר את הסיפור של אסתר ולהנציח אותו.

אסתר: זכיתי להיזכר בעבר ולהעביר את סיפורי לדור ההמשך.