מאגר סיפורי מורשת

אני סבתא רבתא של מאיה ושמי הוא אלכסנדרה. מאיה מאוד התעניינה בחיי בילדותי ובמשפחתי ובכל פעם שיצא לנו להיפגש התחלנו לדבר על העבר שלי. יום אחד מאיה באה ושאלה אותי אם ארצה להצטרף לתכנית בבית הספר הנקראת "הקשר הרב דורי". היא הסבירה לי שזו תוכנית שמטרתה לקרב אותנו אחת לשנייה בכך שהיא תלמד עליי יותר ואני אדע ואלמד טיפה יותר על איך להתעסק עם המחשב והטלפון. ודאי שרציתי! מאוד חשוב לי להעביר לה את סיפור חיי מתחילתו ועד היום כולל הכל – הילדות ברוסיה, הקשיים, החוויות, חיי המשפחה, המעבר לארץ, ובניית חיי החדשים בארץ. והנה התכנית יצאה לפועל ואני מתחילה!.

לפני מלחמת העולם השנייה בעיר קטנה ברוסיה נולדה ילדה בשם שייבע (על שם סבתי). בגלל המלחמה, בזמן שהגרמנים הנאצים פלשו לרוסיה, משפחתי ואני נאלצנו לעבור למקום רחוק מבתינו ולהסתגל לחיים קשים יותר, מכיוון שבאנו בלי כלום – בלי אוכל ובלי כסף. היינו צריכים לעבוד בקולחוז (משק חקלאי, קיבוץ) שנתן לנו מעט אוכל בתמורה להרבה עבודה קשה. בבית היה קשה לטפל בסבתא וסבא, הם היו צריכים הרבה עזרה. אבא שלי אלי (ז"ל) היה מגוייס לצבא אדום (צבא רוסיה). כשנגמרה המלחמה התחלנו לחזור למקום שבו גרנו. נסענו חודשים רבים ברכבות ובדרכים וכשהגענו למקום הכל היה הרוס, לא היו בתים ולא מקום לשהות בו, התחלנו לבנות חזרה את ביתנו הקטן מאפס.

מימין: משפחתי, משמאל: אני בגיל 5

בסוף המלחמה אבא חזר הביתה פצוע, מאוד שמחנו שהוא חזר וכעבור שנה נולד לי אח שהיה מאוד שובב וחולני, אהבנו אחד את השנייה מאוד.

מימין: אחי ואני, משמאל: הוריי

בשנת 1947 התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי מספר אחת (פעם בתי ספר אצלנו נקראו לפי מספרים) לאורך כל בית הספר המשמעת הייתה מאוד נוקשה כלפינו, לבשנו תלבושת אחידה כל הזמן, היה כבוד וערך למורים ולבית הספר ובכל מקום למי שאחראי. גם בבית, כשהגעתי מבית הספר, שיעורים היו הדבר הראשון ואחרי זה כל השאר. בביה"ס היסודי הייתה לנו מורה אחת. אני זוכרת שהיו בערך 30 ילדים בכל כיתה ולמדנו בערך את אותם המקצועות כמו היום: מתמטיקה, גרפולוגיה ועוד. כשהגעתי לכיתה ד' הצטרפתי לתנועת הנוער (פיונרים) יצאנו לטיולים בשטח ושרנו צחקנו והכנו הצגות קטנות.

מימין: אני בתלבושת ביה"ס, משמאל: הוריי בתיאטרון אופרה באודסה

לפעמים בין כל הכיף הרגשתי גם אחריות כאחות בוגרת, הייתי חייבת לדאוג לעזור ולסדר את חדר המגורים הצפוף ותמיד לדאוג שלכולם יהיה שקט. אבא עבד קשה מאוד ואימא הייתה עוזרת בשיעורים, מספרת לנו סיפורים ומלמדת אותנו הרבה דברים. עם כל הלחץ עדיין לא פספסתי הזדמנויות לעשות כיף עם הילדים של השכנים, היינו משחקים הרבה משחקים כמו משחקי מלחמה, היינו מתחלקים לקבוצות וקבוצה אחת הייתה הגרמנים הנאצים והשנייה הייתה הרוסים. הקבוצה שעשתה את הרוסים תמיד ניצחה, אהבנו לעשות את הדמויות של הרוסים חזקים.

גדלתי באותה שכונה כל תקופת הלימודים, כך שהיה לי הרבה זמן לשחק עם השכנים שלי וכשגדלתי והייתי בת 17 סיימתי את בית הספר היסודי  – לא הייתה חטיבה, עברתי ישר לתיכון בסיום כיתה ט' אחרי עשר שנים בבית הספר. סיימתי בהצטיינות את בית הספר וקיבלתי תעודת בגרות. אני זוכרת שבתיכון למורה החדשה שלנו קראו צילה. היא הייתה מאוד נחמדה, היא הייתה המחנכת שלי ובנוסף היא לימדה אותנו גם צרפתית. בתיכון עברנו לתנועת הנוער קומסומול שהייתה שייכת למפלגה הקומוניסטית שהכתיבה לנו להיות פטריוטים ולהאמין בדיקטטורה הקומוניסטית. מאחר שהמדינה הייתה "סגורה" לא יכולנו לדעת מה קורה במערב, ושבעולם יש את חופש הדיבור ויוזמה פרטית. השכר היה שווה בין כולם ובכל זאת תמיד שאפנו לקבל השכלה בעיקר יהודי רוסיה. כעבור הרבה שנים התחילה התפתחותה של רוסיה בצעדים קטנים, נוצרו קשרים דיפלומטים קטנים עם ישראל. אז התחלנו בסתר להאזין לרדיו "קול ישראל" סבא שלי ז"ל היה אדם דתי, למרות שברוסיה היה אסור והוא חלם לעלות לארץ ישראל. לאחר מכן בשנות החמישים התחתנתי עם בעלי שמוליק ז"ל שהיה איש צבא וניצול שואה. במלחמת העולם השנייה הוא היה במשך שלוש שנים במחנה ריכוז אושוויץ וכל משפחתו נספתה בשואה.

מימין: בעלי שמוליק במדים, משמאל: בעלי שמוליק במחנה הריכוז אושוויץ, תמונה זו נמצאת במוזאון יד ושם

ב-1960 ילדתי את בתי דיאנה, היא הייתה תלמידה מצטיינת ולמדה מוזיקה.

מימין: בתי דיאנה, משמאל: המשפחה שלי לפני העלייה לארץ

במשך כמה שנים רצינו לעלות כל המשפחה ביחד לארץ ואז בשנות השבעים המשפחה התחילה להגיש מסמכים לרשויות לקבלת אישור עלייה לארץ ישראל. לא קיבלנו אישור במשך מספר שנים מסיבות לא ידועות ובשנת 1977 אחרי הרבה זמן הצלחנו לקבל אישור לעלות לארץ ישראל. הגענו לישראל באמצעות הסוכנות היהודית. וכשהגענו לקח הרבה זמן להתאקלם, למדנו שפה חדשה את השפה העברית. היינו צריכים להסתגל לתרבות אחרת ולאקלים שונה.

הייתי צריכה לעבור בחינות של משרד הבריאות לצורך קבלת עבודה בתור רוקחת ובתי המשיכה בלימודי מוזיקה באקדמיה למוזיקה. העבודה שלי בתור רוקחת הייתה מעניינת, עבדתי בהרבה סניפים של קופות חולים בתל אביב. במהלך שנות השמונים המאוחרות החלטתי לעזוב את העבודה ולעבור ללמוד הוראה ומשם התחלתי לעבוד בתור מורה בתיכון מקצועי, לימדתי כימיה את הכיתות הבוגרות חינוך לקריירה ויזמות. עבדתי עד שנות 2000 ובגיל פרישה יצאתי לגמלאות, בינתיים בתי דיאנה עבדה במרכז המוזיקה בתל אביב בתור מורה לפסנתר ואורגן. מאוחר יותר דיאנה התחתנה בגיל 21 ונולדה לי נכדה בשם מגי. שבע שנים אחר כך נולד לי נכד בשם אייל. הייתי מאוד מעורבת בגידולם, תמיד עזרתי והייתי שם כשהיה צריך. מגי קיבלה חינוך מאוד מוזיקלי, היא ניגנה במרכז המוזיקה במשך עשר שנים על חצוצרה בתזמורת והיא הייתה בחו"ל במספר הופעות שהיא ניגנה בהם עם התזמורת.

בתי בתזמורת

יצאתי עם מגי לארצות הברית לפני הצבא וטיילנו במספר מקומות. ואז עשיתי טיולים גם עם אייל לכבוד בר המצווה לצרפת וליורו דיסני. לאחר הפרישה התנדבתי לארגון ויצ"ו ועשינו הרבה פעילויות למען הקהילה, למשל: עזרה לאנשים במצוקה ולנשים מוכות ובבתי חולים. בזמן שהתנדבתי נכדתי מגי התגייסה לצבא בחיל האוויר ושירתה בתור מתקנת מסוקים. לאחר הצבא מגי הכירה חברה בשם קרן והחליטו שהן רוצות לבנות את עתידן ביחד ואז הנינה שלי מאיה נולדה. הייתה שמחה גדולה ואושר וגם פה עזרתי ותמכתי כמה שאפשר. עשינו הרבה כיף ביחד, הלכנו למוזיאונים, להצגות בהיכל האומנויות, ובהרבה טיולים בארץ. לאחר חמש שנים נולד לי נין בשם איתן.

מימין: אני עם מאיה הנינה שלי, משמאל: מאיה ואיתן – שני הנינים שלי

היום  אנחנו כולנו בקשר מאוד חזק תומך ואוהב ומתכוננים לבת המצווה של מאיה. לפני זמן מה החלטתי לעבור לדיור מוגן קרוב למשפחה והקשר שלנו עוד יותר התהדק עם כל העזרה והתמיכה אחד בשני. ובזה אני מסיימת את הסיפור שלי.

אני ומשפחתי כיום

הזוית האישית

סבתא אלכסנדרה: התכנית הזו נתנה לי אפשרות לספר למאיה על חיי ואני מקווה שמאיה תספר לדורות הבאים על החיים שעברתי. אני חושבת שהצלחתי להעביר למאיה את סיפור חיי בצורה הטובה ביותר ושהחיים זה לא רק דבש, חייבים להישאר חזקים. נהניתי עם מאיה מאוד והסיפור ריגש אותה מאוד.

מאיה: נהניתי מכל רגע, נהניתי לשמוע את סיפור חייה של סבתא וללמוד על העבר שלה ושל משפחתי. אני מבטיחה להמשיך ולספר את הסיפור.