מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חייה של מסודי – ממרקש לשדרות

תעודת עבודה של מסודי
תעודת הוקרה למסודי ואליהו
הקמת המשפחה בשדרות

מסעודה, מסודי, שטרית נולדה בתאריך 16.10.1946, בעיר מרקש שבמרוקו. להורים שמוצא משפחתם בספרד, מן היהודים שברחו מספרד, בזמן גירוש ספרד. באותם זמנים היהודים הגיעו למרוקו ולאלג'יר, מטולדו שבספרד, מפני שחייבו אותם להתנצר או שיהרגו אותם בשל  היותם יהודים, במסגרת "גירוש ספרד". רוב היהודים במרקש היו ממגורשי ספרד. הסבים של מסודי הגיעו מספרד, ההורים של מסודי נולדו במרקש וכך גם היא. אבא של מסודי היה צורף, עבד ביצור תכשיטים ואמא שלה הייתה עקרת בית וגידלה 12 ילדים.

מרקש הייתה מיוחדת בקהילה יהודית מלוכדת מאד, שחבריה היו מלוכדים ושמחים בחלקם, למרות שלא מדובר בעיר עשירה. היו בה רבנים שהתוו דרך לקהילה היהודית באותם זמנים.

במרקש, כל קיץ, בתקופת החופש הגדול, ההורים בשיתוף עם תנועות הנוער ובית הספר היו מוציאים את כל התלמידים למעין מחנה קיץ של שלושה שבועות בעיר הבירה של מרוקו רבאט. כחלק מפעילויות מחנה הקיץ, התלמידים היו הולכים ליערות של סליזי, כפר שגרו בו הרבה יהודים באותם שנים במרוקו. במהלך 21 ימים כל התלמידים ישנו במשותף באוהלים. הדבר התאפשר בגלל מזג האוויר הנוח שהיה מאפיין את הכפר בו ישנו. ההורים היו שולחים איתם מהבית בגדים, סדינים וכל מה שהיו צריכים בשביל להסתדר שם.

מסודי עלתה לארץ ישראל בגיל 16. כל הילדות שלה הייתה במרקש. ליהודים היו גנים ובית ספר יסודי נפרדים משל המוסלמים. מסודי למדה בבית הספר היהודי אליונס. אחרי הצהריים לקחה חלק בקהילה שנקראה ליסקוט, שהיא תנועת נוער המקבילה לבני עקיבא שהוקמה בארץ. בכל יום ראשון היו יוצאים עם הקהילה היהודית לפיקניקים מכיוון שלא היו לימודים במרוקו בימי ראשון.

בשנת 1962, המלך של מרוקו אמר להם שהם יכולים לברוח ממרוקו אבל בסתר, על מנת למנוע הפגנות על היציאה של היהודים ממרוקו. לפני העלייה לארץ כל המשפחות שעלו באותו זמן התאספו ברחבה גדולה במרקש, שם מסודי וחברותיה התפצלו והתפללו להיפגש שוב בארץ. ממרוקו הפליגו מסודי ומשפחתה לצרפת במשך 4 ימים עד שהגיעו למחנה עולים במרסי שם שהו במשך כשבועיים. ממרסי הגיעו לארץ ישראל במטוס של חברת אל על שהייתה אז החברה היחידה שהעלתה עולים. המטוס נחת בלוד, שם חילקו את העולים לערים. מסודי ומשפחתה הסיעו למעברה בנתניה.

בנתניה, מסודי ומשפחתה גרו באזור שהיום נקרא קריית נורדאו. שיכנו אותם בצריפים מכיוון שלא היו בתים. מכיוון שהם הגיעו בלילה לארץ, לא נתנו להם שיכונים אלא נתנו להם שלושה צריפים. כל משפחה הייתה אמורה לקבל צריף אחד ולמשפחות עם הרבה ילדים נתנו יותר. במשפחה של מסודי היו הרבה ילדים ולכן הם היו זכאים לשלושה צריפים.

בנתניה מסודי עבדה במפעל של בשמים במשך תשעה חודשים על מנת לעזור למשפחה שלה בפרנסה. באחד הימים דודה שלה הגיעה לנתניה, ראתה אותה בגיל 16 עובדת קשה בשביל לעזור למשפחה ולתמוך כלכלית בהוריה. דודה שלה היא גם חמתה, כשהיא באה לבקר את מסודי ומשפחתה בנתניה היא ביקשה אותה מההורים שלה על מנת לחתן אותה עם הבן שלה. ההורים של מסודי שאלו אותה אם היא מעוניינת בגלל שהיא הייתה מאורסת למישהו אחר שהיה במרוקו. אחרי התלבטות אביה של מסודי אמר לאותו אדם שהייתה מאורסת לו שיש לו 8 חודשים לעלות לארץ אם הוא מעוניין עדיין להתחתן איתה. אותו ארוס לא הגיע לארץ וכך דודה שלה חיתנה אותה לבן דוד שלה. מסודי ואליהו התחתנו בשנת 1963, כאן נולדו שישה ילדיה וכאן הם גרים עד היום.

מסודי התחתנה מאוד צעירה, כשהייתה יוצאת עם הבנות שלה לכל מיני מקומות היו חושבים שהן אחיות שלה. נהייתה אמא בגיל 18 והפכה לסבתא כבר בגיל 38.

מסודי הגיעה מנתניה לשדרות בשנת 1963, עם דודתה, שמסודי היא גם כלתה. כשהגיעה לשדרות התגוררה מסודי, אצל חמתה במשך שבעה חודשים. לאחר מכן עברה לגור עם אליהו בעלה בצריף נפרד, שם נולדה גם בתם הראשונה. כשמסודי הייתה בחודש התשיעי להריונה השני, עברו היא, בעלה ובתם הבכורה לשכונת ניר עם, לקוטג'.

כשנולדה בתה הבכורה, בא אל מסודי שוטר צבאי הביתה לקרוא לה לשירות צבאי. אחרי שגילה שיש לה בת נתן לה טופס לפטור משירות צבאי. אחרי שהתחתנה עבדה רוב הזמן בחקלאות, חלק מהזמן עבדה במפעל של דקו ובגיזום כותנה. מסודי עבדה בכל מיני עבודות על מנת להביא פרנסה לביתה עד שנולדה בתה השנייה. נשארה 15 שנה בבית על מנת לטפל בילדים ולאחר שגדלו חזרה לעבודה. מסודי הכינה עוגות לאירועים גדולים לבר מצוות ולחתונות ובישלה לאירועים גדולים.

מסודי מספרת שכאשר הגיעה לשדרות, ראש המועצה ארגן לה אוטובוס בחינם, בו הייתה מגיעה לפארק הירקון אחת לשנה. שם הייתה מארגנת מפגשים גדולים של העולים ממרקש מכל הארץ. כך הייתה נפגשת עם החברות והדודים, וכל העולים ממרקש, מהעלייה בה עלתה וגם מעליות אחרות.

בזמן האינתיפאדה עצרו את המפגשים מחשש לפיגוע רב נפגעים באוטובוסים ובפארק, וחזרו אליהם אחרי כמה שנים. כשהתחילה הקורונה עצרו שוב את המפגשים, הפעם מחשש להדבקה של אנשים מבוגרים בנגיף. מסודי מקווה שימשיכו את זה יום אחד כשהמגיפה תחלוף לגמרי.

מסודי אוהבת מאוד בישולים ועוגות. היא מתנדבת בחברת קדישא בתור שוטפת נפטרים. יש לה גמ"ח לכלות חתנים ולבר מצוות. לוקחים ממנה הכל בחינם ובסיום משלמים כמה שיכולים. כל שנה בהילולה של באבא יגו היא מארגנת את החברות שלה להכין אוכל וקינוחים מרוקאים ועולים לקבר שלו פה בעיר שדרות.

כיום יש למסודי ובעלה שישה ילדים, הגדולה גרה ועובדת בקריית מלאכי. השנייה מורה בבית הספר שקמים-מעוז שבעיר. הבת השלישית שלה עובדת בסופר פארם ועוסקת בעיצוב אפנה. הבן הרביעי שלה עובד בשיווק של חומרי ניקוי והדברה. הבן החמישי עובד בסוכנות טרילידור. הבת הקטנה עובדת כחשבת שכר. מסודי ובעלה שומרים על המסורת היהודית, שומרים שבת ומצוות, כך גם חינכו את ילדיהם.

למסודי חפץ יקר ערך, אותו קנתה לפני 25 שנה, כוס שהרב כדורי בירך אותה והיא מברכת איתה הרבה ברכות לפריון ולזווג.

 תעודת ההוקרה למסודי ואליהו שטרית

תמונה 1

הזוית האישית

נטע ושני: מסודי מאוד ריגשה אותנו, שמחנו לשמוע את סיפורה המרשים, וכך גם היא נהנתה לספר את סיפורה.

מילון

גירוש ספרד
גירוש ספרד היה סילוקם בכפייה ב-1492 (ה'רנ"ב) של יהודי ממלכות קסטיליה ואראגון אשר סירבו להתנצר. הגירוש הוטל בצו אלהמברה שנחתם בידי פרדיננד השני מלך אראגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה, ב-31 במרץ 1492 (ג' בניסן הרנ"ב), ופורסם ב-29 באפריל.[1] הצו אסר בחוק ישיבת יהודים בקסטיליה ואראגון, כשהוצבה בפניהם הברירה להתנצר או לעזוב עד ל-31 ביולי (ז' באב). הרוב המוחלט של המגורשים היגרו לצפון אפריקה ולארצות שהיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, בעיקר לארצות הבלקן והמזרח התיכון וכן לארץ ישראל.

ציטוטים

”שיכבדו את המבוגרים, את ההורים שלהם במיוחד אבל גם את כל המבוגרים שסביבם.“

הקשר הרב דורי