מאגר סיפורי מורשת

שמי הניה שיפוני לבית עמבר, נולדתי בתאריך 9.6.1946 בתל אביב, כאשר הייתה עדיין פלסתינה. הוריי היו ציונים וארץ ישראל הייתה מאוד חשובה להם.

אימא שלי

שמה של אמא שלי הוא חיה עמבר מבית פורמן. היא ומשפחתה חיו בעיירה קטנה בשם סטולין בפולין. היה לאמי רצון עז לעלות לארץ ישראל והיא הייתה בהכשרה. מאחר ואימא שלה חלתה, היא נאלצה לחזור הביתה ולעזור לאבא עם חמשת אחיה הקטנים ממנה. לאחר שהאימא נפטרה,  המשיכה אמי עם רצונה לעלות לארץ. משפחתה ליוותה אותה לרכבת ואביה היה מאוד מודאג שהבת שלו נוסעת לבלתי נודע (טרום מלחמת העולם השנייה).

אמי עלתה על אוניית מסע "טיגרהיל" בתקופה בה סגרו את השערים ולא נתנו להיכנס לארץ (זו הייתה עלייה בלתי לגלית). לצערנו הרב, אימא שלי היא היחידה שנותרה בחיים מבין המשפחה שלה. משפחתה נרצחה על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה.

אימא שלי הייתה על האונייה במשך חצי שנה, בדרכה מהים השחור לפלסתינה (ישראל). הרבה אנשים שהיו על האונייה חלו בטיפוס ובמחלות זיהומיות אחרות בגלל הכמות הגדולה של האנשים וחוסר ההיגיינה. כאשר סוף סוף האונייה הגיעה לחופי כפר ויתקין, הורו להם לזרוק לים כל מה שהיה להם. כשהם עלו לחוף, התושבים המקומיים יצרו אירוע קומזיץ מדומה, כדי שהאנגלים ששלטו בארץ לא יחזירו אותם לקפריסין. משם לקחו אותם לעתלית ולאחר מכן העבירו אותם לקיבוץ מעוז חיים. לאימא שלי לא נשארה אפילו תמונה אחת ממשפחתה כי היא זרקה הכל לים בהעפלתה, כל מה שנותר לה זה שני מכתבים ששלח לה אבא שלה לפני שהנאצים רצחו אותם.

אבא שלי

אבא שלי, שלמה עמבר לבית שבת, נולד בבגדד שבעיראק. משפחתו עלתה לפלסתינה בשנת 1932. מאחר והוא היה בגיל גיוס והיה אמור להתגייס לצבא עיראק, מה שכמובן לא רצה לעשות כיהודי, הוא שינה את שם משפחתו משבת לעמבר – שם המשפחה של אמו – וחי עם המשפחה של אמו. לאחר פרק זמן, עזב אבי את משפחתו והתחיל לצעוד ברגל מעיראק דרך סוריה ולבנון ומשם הגיע לקיבוץ מעוז חיים. שם בקיבוץ מעוז חיים נפגשו מזרח ומערב, אמי ואבי, ובתאריך 1.12.1940 הם התחתנו. אחרי שנתיים בקיבוץ החליטו הוריי שהם רוצים לבנות חיים עצמאיים והגיעו לנתניה.

ילדותי

הוריי בנו את ביתם בשכונת צבי בנתניה. החיים בשכונה היו חיים יפים ביותר, הייתה שותפות מאוד יפה בין כל השכנים. הייתה לנו מאפיה בשכונה של משפחת מאיר, בכל יום שישי כל נשות השכונה היו מכינות את סיר החמין ומביאות את החמין עם סימון על המכסה, זה היה נשאר בתנור עד שבת בצהרים. ריח החמין שמילא את כל השכונה היה ריח שלא יישכח לעולם. בנוסף במאפיה היו אופים בייגלה שעד היום לא הצלחנו להגיע לטעם המיוחד ול'קריספיות' (פריכות) של הבייגלה הזה..

הילדים בשכונה היו מאוד מאוד מאוחדים והיינו משחקים ביחד לאחר הלימודים במשחקים כמו שבע אבנים, כדורגל וכדומה. בתקופה המדוברת לא היו כמובן מחשבים וטלפונים והתקשורת הייתה כל הזמן בשיחות עם האנשים הקרובים אליך. אהבתי מאוד את חיי השכונה שהיו חיים של שיתוף ועזרה לזולת.

סיפור על אחי

בשנת 1952 ביום העצמאות הגיעה אלינו משפחה מרמת גן להזמין אותנו לבר מצווה של הבן ברוך. הם ישבו אצלנו לצהרים ולאחר מכן ליווינו אותם לרכב שלהם שהיה ברחוב פתח תקווה, מאחר שלא היה ניתן להיכנס לשכונה שלנו, מן הסיבה שלא היה בה כביש.

אני ובת דודתי מרמת גן עלינו על הרכב של המשפחה שביקרה אצלנו ואז בא אחי שהיה בן ארבע ורצה לעלות על הרכב אך לא הצליח וחזר לכיוון ההורים, היה זה יום העצמאות בשעה 14:00. כאשר אחי חזר, הגיעה מונית והנהג פגע באחי והעיף אותו על החול, למזלנו. הוא היה ללא הכרה במשך עשרה ימים ולאחר מכן נשאר משותק בחצי גופו השמאלי לשארית חייו.

לימודים, צבא וזוגיות

גרנו בשכונה עד שהגעתי לגיל 12 וכל השנים למדתי בבית ספר איתמר, בכיתה ז'. הסניף שהיה סניף רמת טיומקין של בית ספר איתמר, הפך לבית ספר עצמאי שנקרא "בית ספר שורשים". אמו של תלמיד מהכיתה שלנו נתנה את השם "שורשים" (אנחנו היינו המחזור הראשון של בית הספר). אז כבר עברנו דירה לרחוב ירושלים ואני הייתי נוסעת עם אופניים כל יום לבית הספר. היו ימים שהייתי מגיעה רטובה מגשמים עד לשד עצמותיי או לחילופין בחום אימים. מעולם לא ויתרנו לעצמנו.

בגיל 18 בשנת 1964 התגייסתי לצבא ושירתי בחיל האוויר.

את בעלי מיקי שיפוני הכרתי כאשר הייתי עם חברה שלי, דבורה, בקונדיטוריה של ההורים שלה. אבא שלה היה עובד מאמצע הלילה להכין את העוגות ואחר הצהרים הוא ישן ובתו החליפה אותו במכירת העוגות ואני באתי לעזור לה. יום אחד הגיע אחר הצהרים חייל גבוה בלונדיני וגמר לנו את כל עוגות תפוחי העץ המדהימות. הכרתי אותו והתחתנתי איתו. ומאז 55 שנה אנחנו ביחד עם שלושה ילדים, שלושה חתנים ועשרה נכדים.

מקצוע ועיסוק

אני טוענת שהכל בחיים זה מזל. בשבת אחת יפהפיה, השמש זרחה והגיעו לבית הוריי קרובי משפחה מחיפה שלא ביקרו בנתניה לפני אותה שבת וגם לא לאחר מכן. כאשר שוחחנו עם קרוב המשפחה, הוא סיפר לנו שהוא מנהל סניף של חברת ביטוח בשם "צור". התעניינו מכל עניין הביטוח, והוא יעץ לנו לבוא וללמוד בחברה שלהם את תחום הביטוח. קיבלנו את הצעתו והתחלנו ללמוד ביטוח. בשנת 1971 החלטנו שאם אנחנו רוצים לעסוק בביטוח, כדאי לנו לפתוח משרד משלנו.

פתחנו את משרד הביטוח שלנו, ומאז עברו 50 שנה של שירות ועזרה לאנשים ב"שיפוני סוכנות לביטוח", ונקווה שזה ימשיך עוד שנים רבות. השאיפה שלנו בחיים נובעת מחוויית ההורים שלנו, שהגיעו בדרך-לא-דרך כדי לחיות במדינה שלנו. כך אנו היינו רוצים שנכדינו – ובניהם אתה, שחר – יישארו בארץ שאנחנו אוהבים כל כך.

הזוית האישית

שחר הנכד המתעד: מאוד נהניתי לעבוד עם סבתא הניה וללמוד על אירועים שקרו למשפחה שלי.

סבתא הניה: שחר, מאוד נהניתי לעבוד איתך ותמיד אשמח לספר לך סיפורים כי הדבר שאני הכי מצטערת עליו הוא שלא שמעתי מספיק סיפורים מהוריי.