מאגר סיפורי מורשת

רקע

אני דורית פרץ בן שבת השם השני שלי הוא מסעודה על שם של הסבתא שלי מצד אבא, אבל כולם קראו לי דודי (קיצור של דורית ), אני סבתא של עדן לוי מצד מאיה אימא של עדן, נולדתי במרוקו, בעיר קזבלנקה בשנת 1955.

אני האחות הבכורה מבין שמונה אחים. הבית שבו נולדתי היה בית קטן וצפוף. כשהייתי בת ארבע אבי זכה בלוטו ועברנו לבית מודרני בסגנון צרפתי.

בגיל חמש הורי ואני טסנו לצרפת וגרנו שם שמונה חודשים.

בגיל שש עלינו לארץ ישראל בספינה. גרנו שנתיים במעברה באשקלון. ולאחר מכן עברנו לגור במעברה בפתח תקווה ושם גרתי את רוב ילדותי. גרנו בצריף שהסוכנות ציידה, מסביב למעברה היו פרדסים. הצריף היה ללא חלונות וללא חשמל ובלילה הסתובבנו עם פתיליות. כל הלילה שמענו את יללות התנים.

מימי ילדותי עם אחיי ואחיותיי

לאבי קראו ניסים ז"ל (במרוקו קראו לו מקסים) ולאימי קראו מרים ז"ל (במרוקו מרי), אבי היה איש מצליח במרוקו. הוא תפר מצנחים לצבא ארה"ב והיו מאוד מרוצים מעבודתו. אבי קיבל הצעות מרובות לעבודה בארצות הברית אך סירב, כיוון שהוא ואמי רצו לחיות בארץ כציונים.

כשעלינו לארץ ישראל לא הכירו במקצוע שלו ולכן הוא תפרנס כרפד.

 הוריי

ילדותי

אני זוכרת אותי ואת החברות שלי נפגשות והולכות לפרדסים, משחקות במשחקי קפיצה, קלאס, וגומי. אבל מה שאני הכי אהבתי לעשות בזמני הפנוי היה לקרוא ספרים רומנטיים והייתי יכולה לקרוא ימים שלמים ולא לשים לב למה שקורה בחוץ  בנוסף לזה אהבתי ללכת לראות סרט בקולנוע עם חברי.

למרות שלא היו טלפונים ניידים לא היה קשה לתקשר כי הינו שכונה קטנה וכולם היו קרובים אחד לשני. בתור האחות הגדולה נדרשתי לעזור הרבה בבית בבישולים וניקיון, ולשמור על האחים שלי ולפעמים זה היה עוצר אותי מללכת ולהיות עם חברות.

כשהייתי קטנה אני זוכרת את זה שאבא שלי ממש אהב לטייל בטבע ולעשות טיולי מחנאות עם אוהלים והיינו הולכים להרבה טיולים עם אבי והאחים שלי. אימי פחות אהבה את הטיולים האלה והעדיפה להישאר בבית.

תקופת בית הספר ולימודים

כשהתחלתי ללמוד בבית הספר למדתי בבתי ספר ממלכתי דתי שם למדנו חצי מהזמן לתפור וחצי מהזמן לימודים רגילים, המקצועות שהכי אהבתי היו פיזיקה וכימיה. לאחר מכאן שעברתי לתיכון אבי רצה שאלמד בבית ספר דתי הדוק בבני ברק ושם למדנו רוב הזמן תנ"ך.

בבית הספר היה רק כיתת בנות. והתלבושת הייתה תלבושת אחידה של חצאית  ארוכה וחולצה עם שרוול ארוך. העונשים שהיו בבית הספר היו עונשים של כתיבה על הלוח. לכתוב על הלוח את אותו המשפט כ-500 פעם. עונש נוסף היה לתת מכות עם סרגלים, בבתי הספר התלמידים היו חייבים להיות ממושמעים, אני הייתי ילדה ממושמעת ושקטה ולכן לא קיבלתי עונשים.

בנעוריי

תקופת הבגרות

בנעורי אהבתי להקשיב למוזיקה והיו לי הרבה מאוד תקליטים. סגנון המוזיקה שאהבתי לשמוע היו שירים בעברית, מרוקאית וצרפתית. אהבתי את להקת "כוורת" והייתי במופע שלהם. זמרים ולהקות נוספים שאהבתי: מייק ברנט, אנריקו מסיאס, להקת החיפושיות. בנוסף אהבתי לצפות בסרטי קולנוע, סרט שזכור לי שראיתי ומאוד אהבתי "חלף עם הרוח".

 מאלבומי

בגיל 17 התחלתי לעבוד במפעל "קניאל". עבדתי שם 43 שנה עד לפנסיה שלי. במשך שנות עבודתי התקדמתי בדרגות. הייתי מנהלת איכות וטיב ביקורת. אהבתי לעבוד שם ובנוסף שם הכרתי לראשונה את בעלי.

היכרות ונישואים ובניית משפחה – סיפור ההיכרות של שלמה ודורית

ההיכרות הראשונה שלי ושל שלמה ז"ל הייתה במפעל "קניאל". באותו הזמן היינו מכרים לעבודה בלבד.

אחרי מספר חודשים הוא עזב לעבודה אחרת בתחום בניית גגות, שם הוא נפצע, נפל וריסק את הרגליים יצא לי לראות אותו בשכונה מספר פעמים עם קביים והוא נופף לי לשלום, לא זכרתי מי הוא אך נופפתי חזרה.

כך היה במשך שנתיים, יום אחד הוא פנה אליי ושאל אותי אם אני יודעת את שמו, עניתי שלא, ואז הוא אמר לי שגם הוא אינו יודע את שמי. הוא התחיל איתי וביקש שניפגש, אך באותו הזמן היה לי חבר וסירבתי לו.

לאחר מכן הגורל הפגיש אותנו הרבה פעמים באופן אקראי, והוא המשיך לנסות לשכנע אותי לצאת איתו. יום אחד אחותי סילבי ואני נסענו באוטובוס לחתונה של אחד מהחברה בעבודה שלי. בחזרה מהאירוע חבורה של בנים פושטקים התחילו איתנו ולא רצינו לענות להם כי הם נראו לנו אגרסיביים. כאשר הם ירדו באחת התחנות אחד מהם בעט באחותי בחוזקה והם ברחו.

במקרה כשירדנו מהאוטובוס בתחנה בעיר ראינו את שלמה ז"ל, הוא ראה שהיינו מאוד נסערות, הוא ניגש אלינו והתעניין וספרנו לו את מה שקרה. הוא ניסה להרגיע אותנו וליווה אותנו לתחנת אוטובוס כדי להגיע הביתה. מכיוון שהיה מאוחר, פספסנו את האוטובוס האחרון הוא הזמין לנו הזמין מונית על חשבונו ודאג ללוות אותנו עד הבית. הוא רצה לתת לנו את מספר הטלפון, ואחותי שמאוד התרשמה ממנו לקחה את הטלפון כדי לשכנע אותי לצאת איתו, אך סירבתי מכיוון שבאותו הזמן היה לי חבר.

לנו לא היה טלפון בבית כי בזמנים ההם לא היה טלפונים לכולם. להורים שלו היה טלפון בגלל שאבא שלו היה קצר ראייה.

החבר שהיה לי אז, רצה שנתארס אך היו לי ספקות לגבי המשך הקשר. הוא נסע למילואים ואמרתי לו שזה זמן טוב לבחון את היחסים ביננו.

סילבי אחותי ואני הלכנו יחד לראות את הסרט "רוקי 1", אלי בעלה היה במילואים ויצא במיוחד כדי לראות אותה, אז אמרתי לה שהם יראו יחד ואני אראה עם החבר שלי בהזדמנות אחרת. אחותי לא רצתה שאפספס את הסרט. על כן החליטה על דעת עצמה להתקשר לשלמה ז"ל. אבא שלו יצחק ז"ל ענה. הוא שאל אותה, מי זאת? דורית?, היא ענתה לו זאת אחותה. אז הוא אמר לה ששלמה ז"ל ביקש שרק אם דורית תתקשר לקחת הודעה. אביו של שלמה ז"ל שכנע את אחותי שאתקשר בשמונה.

התקשרתי כדי להסביר לו שזאת הייתה אי הבנה, אך לפני שהספקתי להסביר הוא ישר ענה לי ואמר בשמונה אני אצלך, אני זוכר איפה את גרה, וניתק. כשנפגשנו הסברתי לו את מה שהיה והוא התעקש לקחת אותי לסרט, נהניתי מאוד בחברתו.

נפרדתי מהחבר שהיה לי, המשכנו לצאת ואחרי שנה התחתנו. בגיל 22 ילדתי את הילדה הראשונה שלי, יש לנו ארבעה ילדים ואחת עשרה נכדים.

 תמונות מיום הנישואים שלנו

הזוית האישית

עדן: במהלך העבודה שמעתי מסבתא סיפורים מדהימים על עברה ולמדתי דברים חדשים על היסטוריה של המשפחה, נהניתי מאוד לעשות את העבודה הזאת עם סבתא. לדעתי קשר רב דורי זה ארגון מדהים שמחבר בין המשפחה ושומר על סיפורים מדהימים. תודה סבתא נהניתי מעוד לעשות את העבודה איתך, אוהבת עדן.

דורית: היה לי חוויה מרגשת לספר לעדן נכדתי את הסיפורים שלי מהעבר. זה היה מאוד חשוב לי לעלות את הזיכרונות מהעבר ולספר את כל קורות חיי ו ולמרות שיש עוד מלא סיפורים ואי אפשר לספר את כולם בעבודה קצרה. אני חושבת שהארגון קשר רב דורי הוא ארגון חשוב וטוב עם מלא סיפורים מעניינים ומרגשים, אני שמחה שלקחתי חלק בתוכנית זו ויכולתי לספר עוד סיפורים לעדן נכדתי היקרה.