מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד וינטראוב ובמסגרת תוכנית הקשר הרב דורי עשיתי עבודה על הדודה שלי פטריסיה לינדר.

פטריסיה היא אחות של אבא שלי, ובחרתי לעשות את העבודה איתה, כי רציתי לדעת עליה יותר פרטים: מה היא עברה בחיים שלה, מה היא עשתה, ולהכיר אותה יותר מקרוב.

וכך סיפרה לי דודה פטריסיה:

"שמי  פטריסיה לינדר, נולדתי בסאן פאולו- ברזיל. ב18.09.1970. וכיום אני בת חמישים ושלוש. השם האמצעי שלי הוא גולדה, כי נולדתי בתקופה שגולדה מאיר הייתה ראש הממשלה. אני באה מדור שני בברזיל. ארבעת הסבים שלי מפולין. שם המשפחה מצד אימא הוא חיינר. ומצד אבא- ויניטראוב.

עם סיום התואר ראשון , באתי לארץ כדי לבדוק אופציה ללימודי המשך (תואר שני). התאהבתי במקום ונשארתי. הגעתי ללמוד באולפן לעברית בקיבוץ שיתופי שנקרא מעגן מיכאל. שם פגשתי את בעלי (לפני 30 שנה).בסיום האולפן, יצאתי להכיר את חיי העיר בישראל. גרתי בתל אביב שנתיים וחצי, וחזרתי עם בעלי לקיבוץ. נולדו לנו שלושה ילדים מדהימים ועד עצם היום הזה אנחנו גרים באושר בקיבוץ.

ילדותי

אני שייכת לתקופה טרום המכשירים הסלולריים למזלי. תקופה שבה היינו משחקים ברחובות עם חברים, בכדור, חמש אבנים (בברזיל זה עם שקיות בד), בקפיצה על חבל, ובעיקר להיות ביחד עם בני גילנו וליהנות מהשהייה ביחד . בגיל תשע ועשר למדתי בבית ספר בשם "שלום עליכם" שבו היינו לומדים אידיש. מה שאני הכי זוכרת מהתקופה הזאת, זה תקליט שהקלטנו עם שיר ערש באידיש.

עשיתי עלייה בגיל עשרים ואחת. הגעתי בתחילה למרכז קליטה אקדמאי באשקלון. זו היתה חוויה מטלטלת ומדהימה בזמני. גרתי במשך חמישה חודשים בתנאים מאוד פשוטים, ביחד עם קשת של אנשים מכל העולם. הייתי רגילה בברזיל לחיות בבית עם עוזרת בית, שאחראית על כל המטלות. ופתאום הגעתי למקום, בו אני צריכה ללמוד להסתדר בעצמי. לכבס, לנקות, לבשל, לקנות אוכל ומצרכים, והכי חשוב: ללמוד מה זה להיות עצמאית כלכלית, כשיש סכום חודשי מאוד צנוע מהסוכנות שנכנס לחשבון.

מקצוע ועיסוק

למדתי תואר ראשון בקלינאות תקשורת. כשעוד הייתי בברזיל אחד המקומות שעשיתי בהם סטאז' היה בית חולים, שמיועד לאנשים שחוו כוויות קשות, באזורים מאוד גדולים בגוף ובפנים. וטיפלתי באלה שיכולת הדיבור שלהם נפגעה עקב כוויה. הייתי אז בת שמונה עשרה. ואני זוכרת את התקופה הזאת כחוויה מאוד עוצמתית. היו פציינטים עם פגיעות מאוד קשות, ונראו מאוד סובלים. עבדתי גם עם אוטיסטים. בשנות התשעים חשבו שאוטיזם היא מחלה נפשית ולא נוירולוגית. והאמינו שניתן להתרפא מזה.

הכרתי את בן זוגי בלילה הראשון שהגעתי לקיבוץ ללמוד באולפן. היה חורף ואמרו לי שיש הופעה במועדון המקומי. ההופעה הייתה של שלושה אחים מהקיבוץ. ראיתי את בעלי והתאהבתי בו מיד. כשהוא שר את השיר "נגה" של חנן יובל. אמרתי לעצמי: אין לי מושג מה השיר הזה אומר, אבל אם תהיה לי בת, זה השם שאתן לה. וככה זה היה. לקח לי עוד שנתיים לכבוש את ליבו של בן זוגי. אבל בסוף זה קרה. אחרי נגה, הצטרפו למשפחה שי ומאיה. זכיתי במשפחה מורכבת, ומדהימה שנפגשת בימי שיש ואירועים נוספים, לארוחות ערב אצלי בבית".

הזווית האישית

דוד: היה לי כיף לעשות את העבודה עם דודה פטריסיה וגיליתי דברים חדשים שלא ידעתי עליה.