מאגר סיפורי מורשת

על אליס ויצחק ועקנין ז"ל, מספרת לנו בתם, בת שבע אלון.

אליס נולדה בשנת 1938 במרוקו בעיר בוז'עד, להורים מרים ואליהו אלון ז"ל. אליס הייתה שנייה בין ארבעה ילדים, נפטרה ב-30/7/2008. יצחק נולד בשנת 1934 במרוקו בעיר דימנט, ונפטר בשנת 1992, בתאונת דרכים בדרכו לעבודה כשחיכה להסעה בצומת בנתיבות, על ידי נהג משאית.

יצחק עלה לארץ בסוף שנות החמישים במסגרת עליית הנוער, לבד בלי משפחתו מתוך ציונות ואהבת הארץ. הוא חסך אגורה לאגורה כדי להגשים חלום זה. כשהגיע לארץ, הובא לקיבוץ, כשנודע לו שהקיבוץ חילוני וייאלץ לעבוד בשבת, עבר לרמלה והחל שם את חייו. עוד כשהיה ילד, הייתה לו אהבה גדולה לקריאה ולמידה והיה בקיא בכתבי התנ"ך.

באותה שנה, מבלי שהכירו אחד את השנייה, עלתה אליס עם אמה מרים ושלושת אחיה שרה, שאול ויחיאל לארץ. אביה נפטר בפתאומיות כשהייתה צעירה יותר במרוקו. ממרוקו הם הגיעו באנייה לצרפת, ומשם הגיעו לנמל חיפה. מחיפה, הגיעו ישירות לשדרות.

בת שבע מספרת לנו על ילדותה של אליס במרוקו. אביה נפטר בגיל צעיר ועול המשפחה נפל על כתפיה של אליס, היא נאלצה לפרוש מהלימודים על מנת לכלכל את משפחתה. הייתה לה אהבה גדולה לתפירה, ולכן, מצאה את עצמה תוך זמן קצר מאוד תופרת לאנשים השונים. היא הייתה נודדת מעיר לעיר והיו לה לקוחות שהמתינו לה, זאת למרות כל הסכנות שארבו לה בדרך. כשהייתה בבית, הייתה עוזרת בעבודות הבית ובגידול אחיה הקטנים שאול ויחיאל. לאחר זמן מה, התחתנה אחותה הבכורה שרה ומאותו רגע אליס נרתמה לעזור למשפחתה החדשה. לאחר ניסיונות רבים וכואבים, הצליחה אחותה שרה להביא לעולם שתי בנות בריאות, ציפי ודבורה, בהן טיפלה אליס במסירות ובאהבה רבה.

לקראת סוף שנות החמישים, נוצרה הזדמנות לעלייה לארץ, מיד ארזה כל המשפחה את רכושם כדי להגשים את חלומם לעלות לארץ. הדרך הייתה קשה מאוד, ממרוקו הגיעו למרסיי שבצרפת. אנשים רבים חלו בדרך ונשקפו להם סכנות רבות. במרסיי הם שוכנו במחנות מעבר על מנת להתכונן לעלייה לארץ, דבר זה גרם לעלייה בחולים. תוך זמן מה, גם אחייניתה האהובה חלתה, והיא התעקשה ללוות אותה לבית החולים ולהישאר עמה בכל משך הטיפול. על מנת לאפשר דבר זה, הסכימה לעזור לבית החולים בעבודות השונות, דאגה לניקיון המחלקות, עזרה לאחיות בטיפול בחולים, בישלה ועוד.

בהגיעם לארץ אחרי המסע, התיישבה המשפחה בשדרות. התנאים בשדרות אז היו קשים מאוד. המשפחה המורחבת כולה שוכנה בפחון קטן עם תנאי מחייה קשים מאוד. אך למרות הכל, מספרת בת שבע על אמה שהייתה תמיד מלאה בשמחת חיים ואופטימית, היה בה חוש מוזיקלי וכישורים חברתיים. היא הייתה ידועה בשמחתה, ועל כן גם הייתה מגיעה לאירועים רבים על מנת לשמח.

כשהגיעה לגיל 18, קרובת משפחה של יצחק הכירה לה את יצחק. מיד לאחר היכרות קצרה הם התחתנו בשנת 1957, ועברו לגור בדירה קטנה ברחוב הברוש. בבית זה, נולדו בזה אחר זה תשעת ילדיהם. גידול הילדים היה קשה מאוד עבורם, שכן לאליס לא הייתה השכלה או מקצוע. למרות זאת, כל עבודה שהוצעה לה היא לקחה. בתחילה עבדה אליס בחקלאות בקיבוץ דורות, לאחר מכן, עברה למפעל "עוף קור", שם עבדה קרוב ל – 30 שנה. יצחק עבד בקק"ל, היה שומר על שמורות טבע רבות באזור. גם יצחק וגם אליס עבדו שעות רבות, הם היו יוצאים לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות וחוזרים בשעות הערב, הכל על מנת לכלכל את ילדיהם בכבוד.

הבית הקטן היה צר מלהכיל את המשפחה המורחבת, אליס חלמה הרבה שנים להגדיל ולשפץ אותו, אך לא יכלה להרשות לעצמה. לאחר מות יצחק כשגדלו הילדים, הגשימה את החלום ושיפצה את ביתה.

בת שבע מספרת לנו על ההורים והבית בו גדלו. גם עם כל הקושי והטרגדיות במהלך חייהם, הבית היה חם ומזמין, תמיד היה אוכל ושמחה. הבית היה מסורתי ומחובר מאוד ליהדות. החגים בבית היו עוצמתיים מאוד, יצחק היה מחובר מאוד ליהדות, היה מבלה המון בבית הכנסת ובלימוד תורה, והיה אוהב לשיר בשבתות פיוטים רבים. רוב האחים התחנכו מחוץ לבית בפנימיות, ההורים עשו הכל על מנת שיוכלו לקבל כלים וחינוך בצורה הטובה ביותר. משהו שהיה חזק מאוד בבית, וממשיך ללוות את כל האחים עד היום, הוא מוסר העבודה הגבוה של ההורים. לא משנה מה, הם תמיד היו יוצאים לעבוד, ועובדים בכל עבודה על מנת לפרנס את ילדים בכבוד. כסף לא היה בשפע, אך הם קיבלו שפע של ערכים. נתינה, יושרה, מסירות אין קץ. יצחק היה מופנם מאוד, סגור, היה ממלא את כל זמנו בקריאת ספרים. אליס לעומתו הייתה ההפך הגמור. אישה מלאה באנרגיות, חברותית מאוד, היו סביבה חברים רבים. היא הייתה ידועה בשמחתה, ונקראה לא פעם לשמח חתן וכלה, בריתות ועוד. היא אהבה מאוד את שדרות, את השכונה, החברות, הסביבה, השווקים, שיעורי התורה בבית הכנסת.

גם בשנותיה האחרונות, כשהחלו הקסאמים ליפול על שדרות, היא סירבה לעזוב, לא פחדה, ואהבה את העיר מאוד. גם כשחלתה לקראת הסוף, סירבה לעזוב למרות המלצות הרופאים.

בגיל 58 בלבד, בדרכו לעבודה, נהרג יצחק בתאונת דרכים בצומת נתיבות. כ-15 שנים לאחר מותו, בגיל 65, נישאה אליס בשנית. את החתונה ארגנה לבדה. "בפעם הראשונה התחתנתי ללא אולם, ללא שמלת כלה, הפעם אני רוצה לעשות תיקון ולהתחתן כמו שצריך", וכך גם היה.

בשנים האחרונות לחייה, חלתה במחלת הסרטן. היא נאבקה במחלה והתעקשה להמשיך לחיות, "אני רוצה לחיות, אני אוהבת לחיות".

הזוית האישית

מוריה ונועה: התרגשנו לשמוע את סיפורם של אליס ויצחק ועקנין, שמוריה היא נכדתם.