מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי חנה, שם המשפחה שלי מצד ההורים הוא דרזנר וכמובן שהוא השתנה כשהתחתנתי. נולדתי בספטמבר 1947 בתל אביב, בבית החולים הדסה שהיה ברחוב בלפור.

ילדות

בשנות חיי הראשונות גדלתי ברחוב הרצל בתל אביב, שם הלכתי לגן ושיחקתי עם חבריי. כל המשפחה שלי גרה באותו האזור, סבא וסבתא שלי גרו מולי ודודים שלי לידי. בסך הכל הייתה לי ילדות מאוד שמחה ומאושרת, אני זוכרת שהיה לידינו מפעל בשר והיינו לוקחים את העגלה הגדולה ומרכיבים אחד את השני על העגלה.

בגיל חמש נסעתי עם ההורים שלי ושני דודים שלי, אח של אבי אח של אמי והמשפחות שלהם. שטנו כולם לברזיל באונייה במשך חודש ימים. הגענו לברלין וגרנו בעיר סאן פאולו, שם התחלתי בהתחלה בגן בבית ספר יהודי של הקהילה עד כיתה ב', ולאחר מכן אימא שלי גילתה שיש בית ספר מקומי עממי ליד הבית שלנו אז היא העבירה אותי לשם. היו לי המון חברים בשכונה ובבית הספר, למדתי שם עד גיל 12 ואז חזרנו בחזרה לישראל, אך עד היום יש לי בני דודים שגרים בברזיל. בישראל למדתי בבית הספר אחד העם את כל חטיבת הביניים

איך התחלתי לשיר

התחלתי לשיר עוד בברזיל כילדה קטנה עם להקה שכונתית של השכנים שלי שניגנו ואני שרתי יחד איתם. אני זוכרת שאפילו הזמינו אותנו לתוכנית טלוויזיה של ילדים בברזיל כשהייתי בת שמונה, כמובן ששרתי בפורטוגזית. כשחזרנו לישראל שרתי בכל מיני אירועים קטנים כילדה ובת דודתי הייתה מלווה אותי עם אקורדיון, לאט לאט למדתי גם שירים בעברית ובגיל 13 נרשמנו לתחרות כישרונות צעירים שהתקיימה בהיכל התרבות וזכינו במקום הראשון. המליצו לי ללכת לתיאטרון הילדים אך אימא שלי לא הסכימה כי היא טענה שאני צריכה להתרכז בלימודים, אז נתנו לי מלגה ללכת ללמוד בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, שם למדתי לימודים התחלתיים של מוסיקה. באופן טבעי, כשסיימתי כיתה ח', הלכתי ללמוד בבית הספר תלמה ילין שאז היה ביד אליהו, הוא היה בית ספר קטן אז והייתה כיתה אחת בכל שנה. שם למדתי לנגן על פסנתר אך לא אהבתי את זה, אז המליצו להוריי לשלוח אותי ללמוד פיתוח קול.

איך הפכתי להיות מה שאני היום

פגשתי את שלמה צח דרך המורה המחליף שלי שעבד איתו והמליץ לו עליי, אז הוא היה חלק משלישייה שנקראה ״גידי צח וגילה״ המורה שלי המליץ לו עליי אחרי שגילה החליטה שהיא לא רוצה לשיר יותר והיא רוצה להיות שחקנית, הם היו צריכים מחליפה שתשיר איתם את השירים. אני החלפתי את גילה לתקופה והופעתי בשם גילה, עד שגידי החליט ללכת ללמוד באוניברסיטה. כך אני ושלמה הפכנו להיות צמד. אבל שלמה וחנה לא נשמע טוב יחד, אז יונתן כרמון הוא זה שהציע את השם לצמד – אילן ואילנית. כצמד נסענו יחד עם להקת כרמון לסיבוב הופעות בחו״ל.

אחרי שחזרנו מסיבוב ההופעות הקלטנו שני שירים ושלחנו אותם למצעד הפיזמונים והתקבלנו, אך בעצם אף אחד לא ידע איך אנחנו נראים. לימים התחלנו להופיע ולהתפרסם עם שירים שהוצאנו יחד עד ששלמה החליט שהוא עוזב את עולם הבמה ופותח משרד אמרגנות, הוא הפך להיות האמרגן שלי ואני המשכתי בקריירת סולו. התחלתי להופיע לבד וקצת פחדתי בהתחלה, ובמקומו הצמידו לי כגיטריסט את יגאל חרד (ז״ל) עד שצברתי ביטחון על הבמה. אבל בסך הכל עולם הבמה, להופיע ולהיות על במה היה בית הספר האמיתי, זה לימד אותי המון על המקצוע. איך לצבור ביטחון עצמי, להבין מה אני רוצה לשיר ואיך, והפכתי להיות יותר מעורבת בבחירת השירים.

איך הגעתי לאירוויזיון

עוד כשהיינו צמד כאילן ואילנית בזמן סיבוב הופעות בגרמניה, השגנו חוזה הקלטות עם חברה גרמנית. המפיק של חברת ההקלטות פנה אליי ושאל אותי אם אני מעוניינת ללכת ולייצג את גרמניה בקדם האירוויזיון, זה היה בשנת 1972. הסתכלנו על הפרוטוקול כדי לראות איך הכל הולך ופתאום ראינו את ישראל ברשימת המדינות, אז שאלנו – למה שלא נייצג את ישראל ולא את גרמניה? בסוף התברר שישראל קיבלה הזמנות לאירוויזיון כבר מספר שנים לפני כן, אך בגלל בעיות כלכליות לא היה ביכולתה להשיג תקציב לשלוח משלחת לאירוויזיון. אנחנו התחייבנו להשיג תקציב כדי לשלוח משלחת ולייצג את המדינה, אז כבר היה מאוחר מדי להגיש מועמדות לאותה השנה, אז הגשנו מועמדות לשנה שאחרי, 1973. כדי לממן את המשלחת עשיתי פרסומת לחברת נסיעות בחו״ל. לקראת הנסיעה ישבתי יחד עם נורית הירש ואהוד מנור וחשבנו איזה שיר מתאים למופע שכזה, וכך הם כתבו את השיר ״אי שם״ אותו שרתי באירוויזיון של אותה השנה והגעתי למקום הרביעי.

חיי כיום

היום אני בת 75, חיה בתל אביב בשכונת צהלה, ליד הבת שלי נטלי, סבתא לחמישה נכדים נפלאים. אני עדיין מופיעה ונהנית מכל רגע, אין המון אנשים שמצליחים למצוא ולעסוק במה שהם אוהבים באמת. אני מודה כל יום שיש לי את העונג לעסוק במה שאני אוהבת ולהגשים את החלומות שלי כל יום מחדש.

הזוית האישית

רוני: החוויה הייתה נהדרת, לגלות את כל הדברים הללו על עברה הנפלא של סבתי זו חוויה בלתי נשכחת.