מאגר סיפורי מורשת

שמי שחר, אני מתעד את סבתי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, וכך היא סיפרה לי:

סבתא שלי נולדה בירושלים בשנת 1945. ההורים שלה, ניסים ואהובה, עלו לישראל מעיראק, כל אחד בזמן אחר. אבא שלה עלה לישראל כשהיה עוד ילד. אימא שלה הגיעה כשניסו למצוא חתן לאבא שלה. ההורים של אהובה, אימא שלה, שלחו תמונה שלה למשפחה של ניסים. היא היתה נערה יפה מאד, אז המשפחה של ניסים הסכימה.

כשסבתא שלי נולדה, נתנו לה שני שמות. שם אחד על שם סבתא של אבא שלה, קראו לה סעידה. הוסיפו לה גם את השם "עשירה" כתרגום לשם סעידה. לסבתא שלי הפריע השם סעידה כי הוא היה עיראקי ולא ישראלי ובתעודת הזהות שלה ובמסמכים היה כתוב סעידה ורק אז עשירה. כשסבתא גדלה היא הלכה למשרד הפנים כדי לשנות את השם, והורידה את השם סעידה.

סבתא גדלה בשכונת מקור ברוך. היא גרה בסמוך לסבתא שלה מצד אבא. היא היתה מאד קשורה לסבתא שלה. לסבתא שלי היו שלושה דודים שמאד פינקו אותה. אחד הדודים שלה היה תמיד לוקח אותה למקומות מיוחדים, וכשהיא הייתה באה לבית שלו הוא היה משמיע לה תקליטים ומבקש ממנה לזהות את הכלים שניגנו, וככה סבתא שלי נפתחה לתרבות יותר מערבית.

אבא שלה עבד במוסך אופנועים של המשפחה שלו. אופנועים היו אז כלי רכב מאד חשוב, כי מכוניות היו ממש נדירות אז וגם אופנועים לא היו כאלה זולים. בכל פעם שסבתא שלי היתה צריכה ללכת לאנשהו, אבא שלה היה מסיע אותה על האופנוע שלו וזה נתן לה הרבה כוח מול החברות שלה. בגלל העבודה במוסך היתה לאבא שלה הרבה גישה לנפט וזה איפשר להם לקנות הרבה דברים וגם להחליף את הנפט באוכל, לכן מעולם לא היה חסר להם אוכל.

במלחמת השחרור סבתא הייתה בת 3. הם סגרו את כל הפתחים בבית עם שקים של חול כדי להגן על המשפחה. כשהייתה אזעקה בלילה הם היו צריכים לרוץ מהר לשכנים למטה כי הם גרו בקומה השנייה.

כשסבתא היתה בגיל בו אפשר ללכת לבית הספר רשמו אותה לבית ספר "למל", בית ספר לבנות, שהיה אחד הראשונים שהוקמו בירושלים. לסבתא היו הרבה חברות בבית הספר, וכשהיא הלכה אליהן הביתה היא נחשפה לתרבויות אחרות. למשל לאחת החברות שלה היתה אימא שהייתה מורה לתפירה ולחברה אחרת היה פסנתר בבית.

כשסבתא באה לחברות שלה היא אכלה מאכלים שונים ממה שהיתה רגילה לאכול בבית ובבית היא לא אהבה את האוכל. אימא של סבתא היתה מתלוננת: "האוכל כאן מזין ובריא והאוכל אצל חברות שלך זה רק לחם עם עגבניות ושמן. זה אוכל של עניים". בכל פעם שסבתא הייתה אוכלת בבית היא היתה לוקחת את האוכל שאימא שלה נתנה לה וזורקת אותו דרך החלון. יום אחד אימא שלה ראתה בשר תלוי על העץ והיא מאד כעסה על סבתא. מכאן ואילך סבתא כבר לא עשתה את אותה טעות.

סבתא כל הזמן שיחקה בחוץ עם חברות בכל מיני משחקים כמו קפיצות על חבל ומשחקי כדור. חוץ מזה סבתא היתה בשתי תנועות נוער. בהתחלה היא היתה בבנות עקיבא. בשבת הם היו צריכים להתפלל לפני הפעולה אבל היא לא ידעה איך להתפלל לכן רק העמידה פנים. אבל הפעולות היו מאד מעניינות לכן היא החליטה להישאר. אחר כך סבתא עברה לצופים. לסבתא היתה תלבושת חאקי מאד מרשימה עם עניבה.

אחד התחביבים של סבתא שלי הוא תפירה. בילדותה היו לה בבית הספר שיעורי תפירה, שם לימדו לתפור עם מכונה. לסבתא היתה מורה מאד קשוחה אבל את סבתא היא מאד אהבה. כשסבתא היתה צריכה לתפור חצאית ביד ולרקום אז המורה מאד התפעלה מהחצאית של סבתא והציגה אותה בתערוכה. אחר כך המורה לקחה את סבתא לביתה ולימדה אותה עוד הרבה דברים על תפירה. אחר כך סבתא למדה מעוד כל מיני מקורות כגון דודה שלה שלמדה לתפור בפריז, ומכל מיני חוברות תפירה.

כשהייתה נערה, לסבתא היתה חברה שהיתה מאד יפה ומאד מקובלת. היא הייתה בחברה של בנים ובנות שרקדו ריקודים סלוניים ושם סבתא פגשה את סבא. הוא בדיוק השתחרר מהצבא והציע לסבתא ללכת איתו לראות סרט. אבל סבתא סירבה. סבא לא היה כזה מקובל אז. ואז סבא הכיר חברה חדשה, וסבתא החליטה שדווקא אז היא רוצה להיות חברה שלו. אז בדרכים לא דרכים סבתא גרמה לסבא להיפרד מהחברה שלו ולחזור אליה. אחרי שנה שסבתא וסבא היו יחד, סבא נסע לעבוד באילת בשביל להשיג כסף. סבא וסבתא היו חייבים לקבוע זמנים מסויימים לדבר בטלפון כי סבא חיכה ליד הטלפון הציבורי שסבתא תתקשר מהעבודה שלה. ואז כשהם התחתנו, סבתא ביקשה מהעבודה חופשה של שנה ללא תשלום ונסעה לסבא לאילת. כשסבתא חזרה לירושלים היא כבר הייתה בהריון ובפעם הבאה שסבא הגיע לראות אותה הוא לא זיהה אותה מרוב שהשמינה.

הזוית האישית

שחר: מאד נהניתי מהסיפורים ומהשיתוף של סבתא. הסיפורים של סבתא היו מאד מעניינים וזה פתח אותי לעולמים חדשים. אני מאחל לסבתא שהסיפורים שלה לא יישכחו.