מאגר סיפורי מורשת

שמי לודמילה דנילוב נולדתי ב3.2.1954 בקווקז, בצ'צ'ניה.

ילדותי הייתה מאוד קשה. בגיל ארבע אימי  נאלצה למסור אותי ואת אחי לבית יתומים. כשאימי התחתנה עם בעלה הראשון, היא הביאה ילד לעולם (אחי החורג), מכיוון שבעלה מכר נשק לצ'צ'נים ונכנס לכלא, אמא שלי התחתנה עם מישהו אחר, ונולדו להם שני ילדים, אני ואחי. כשבעלה הראשון של אימי השתחרר מהכלא, הוא ראה אותה עם גבר אחר, וגרם לפרידתם ולכך שאני ואחי נימסר לבית היתומים.

בבית היתומים החיים היו מורכבים ,הייתה גזענות לא רק כלפי יהודים, אלא גם כלפי הרוסים, המשמעת הייתה קשה ולא זכור לי שקיבלנו חום, או אהבה. בשלב מאוחר יותר הצ'צ'נים פרצו לבית היתומים כדי להרוג את כול הילדים, ושנינו ניצלנו.

בגיל ארבע עשרה התארסתי. לא רציתי, ולא שאלו לדעתי, אולם אני התעקשתי ובסופו של דבר נפרדנו. מאוחר יותר בגיל שש עשרה היה לי חבר אך קשר זה לא צלח למשך זמן רב.

בשלב מאוחר יותר הכרתי את בעלי. עבדתי בדואר והוא תיקן לי את הטלפון. כבר אז ידעתי שזאת אהבה ממבט ראשון. הוא שאל אותי אם אני יהודייה, עניתי שכן, והתחלנו לצאת עד שהוא הציע לי נישואים. החתונה התקיימה בעיר נלצ'יק, וכשהסתימה החופה, חזרנו הביתה, כדי לקיים את מסיבת החתונה.

בהמשך, נולדה לנו בת, אך עם פרוץ המלחמה בעלי נהרג בעקבות פצצה שנשלחה לעבר ביתנו. מצב זה גרם לי לטראומה קשה והבנתי שעלי לברוח מן המקום. אני וילדתי ברחנו לישראל מהמלחמה בקווקז בין הצ'צ'נים לרוסים.

בעקבות המלחמה הקשה שהתקיימה בעלי נפטר בגלל הפצצה של הרוסים, שחדרה לבית .לאחר מכן הצ'צ'נים ליוו אותי ואת ביתי לנמל התעופה כדי שנוכל לצאת בבטחה מן המדינה. כשנחתנו בישראל התמודדתי עם קשיים רבים, החל מבעיות בריאותיות, בעיות כלכליות וקשיי התאקלמות.

כשהגעתי לארץ פוניתי לבית חולים, עקב איבוד הכרה, ולאחר זמן קצר גילו כי חליתי בסרטן הדם (לוקמיה).

בהתחלה אני וילדתי חיינו בבית החולים (היא הייתה איתי) ולאחר מכן חליתי בעוד מחלות שדרשו אשפוזים רבים, ושהייה ממושכת בבית החולים.

באחת מן הפעמים שחזרנו מבית החולים, הכרנו זוג מבוגר שהיו שכנינו ושמם פנחס וליזה. הם עזרו לנו מאוד, ושמרו על ביתי בכל פעם שהתאשפזתי בבית החולים. הם היו המלאכים שנתנו לי יד וכתף.

ככה נאלצנו להתמודד עם החיים הלא פשוטים במדינת ישראל, כשאני וביתי בודדות בעולם.

רק כשבתי התחתנה, התחלתי להרגיש שיש לי משפחה. כיום אני מתגוררת עם בתי וחתני ושלושת נכדיי, עברתי טיפולים וניצלתי מן הסרטן ואני שמחה בחלקי.

הזווית האישית

סבתא: העבודה עם נכדתי העלתה בי זיכרונות עצובים מן העבר, וחיזקה בי את התחושה שהייתי גיבורה.

 ליאן: סיפור חייה של סבתא שלי, עצוב ומרתק ממש כמו בסרט, ואני שמחה שהייתה לי הזדמנות להכירו.