מאגר סיפורי מורשת

שמי שמעון אטרשוילי. נולדתי ב- 10.06.1947 בגאורגיה בעיר שנקראת "קרלי".

הלידה הייתה בבית, אמא שלי הייתה עם צירים, ואבי הזעיק את המיילדת בשעות הלילה המאוחרות. הלידה עברה בשלום, בזמנו לא מדדו משקל וגובה אז אני לא יודע באיזה משקל נולדתי. אני הילד האחרון מבין שלושה אחים .

נולדתי וגדלתי  בעיר "קרלי", ההורים שלי התפרנסו  בקושי רב. אבא עבד בדואר השכונתי ואמא הייתה עקרת בית. חיינו בצניעות רבה אך באושר. היינו מעריכים כל דבר שאבא היה מביא הביתה, אפילו כיכר של לחם. ואם היה מדובר בצעצוע מעץ, או בכדור אז בכלל היינו קופצים מאושר.

האירוע שחקוק בזיכרוני זה אירוע מטלטל שליווה אותי במשך כל חיי: לאמא שלי היה אח שגדול ממנה בחמש שנים. קראו לו מאיר אטרשוילי, הוא היה ספר מצליח וחי בעושר, היו לו נכסים רבים, בתי נופש וכו'. כשדוד מאיר היה מגיע לביקור אני ואחיי היינו מאושרים, מאחר והוא היה מרעיף עלינו מתנות אין ספור ובגדים, נעליים, צעצועים ועוד. דוד מאיר היה  נשוי לאישה מקסימה, שקראו לה ציפורה, שגם אותה הערצנו ואהבנו. הם שיחקו איתנו במשחקי ילדות, שרו איתנו ובקיצור תמיד היה כייף להיות במחציתם. לאורך שנים ניסו דוד מאיר ודודה ציפורה, להביא לעולם ילדים אך ללא הצלחה.

אמא שלי הייתה מאוד עצובה בשבילם. הם גם ניסו לאמץ ילד/ה מבית יתומים אך לא קיבלו אישור לכך (בזמנו במדינת גאורגיה לא אישרו דברים כאלה). לאחר אחד הביקורים שלהם, אמא דיברה כל הלילה עם אבא, היא בכתה על מר גורלו של אחיה, וביקשה מאבא שלי שאחד משלושת האחים יעבור להתגורר עם אחיה וגיסתה ושישמש להם כבנם לכל דבר, בהתחלה אבא שלי התנגד בכל תוקף, אך לאחר מסע ארוך של הסברים אבא השתכנע.  הם בחרו למסור אותי, כי הייתי האח הקטן מבין השלושה, לדוד מאיר ולדודה ציפורה. הם ישבו איתי ודיברו איתי רבות, והסבירו לי שמאחר ואין לדודיי ילדים, אני צריך לעבור להתגורר איתם, ולשמש להם כילד לכל דבר, להיות לרשותם, ולהעמיד אותם במקום הראשון, לפני ההורים הביולוגיים שלי.

הייתי מזועזע ובהלם, הייתי בסך הכל נער מתבגר בן שתיים עשרה, לא הבנתי איך ההורים שלי מוותרים עליי, לטובת אח של אמא. התנגדתי לזה ולא רציתי לעזוב את ההורים ואת אחיי היקרים.

אמא ואבא הסבירו שאני בסה"כ הולך להתגורר עם הדודים, ומתי שארצה אוכל לבוא לבקר אותם, ואת אחיי. אמא אמרה שיהיו לי חיים הרבה יותר טובים, והרבה יותר מוצלחים מאחר ולדודים שלי יש ממון וכסף. "הם יותר אמידים מאתנו הסבירה אמא ואתה רק תרוויח חיים טובים ומאושרים". אמא אמרה שהיא לא יכולה להסתכל לאחיה בעיניים, כי היא רואה כמה הוא סובל, ושהיא מוכנה בשביל אחיה להקריב את אחד מילדיה, רק שהוא ישמח ויהיה מאושר.

אמא הצליחה לשכנע אותי, הבנתי מה זה אהבת אחים, אהבתי את אחיי, וגם אני הייתי מוכן להקריב משהו ממני לטובת האחים שלי.

לאחר שבועיים באו דוד מאיר ודודה ציפורה לאסוף אותי. אמא הכינה תיק קטן, בו הכניסה את המלבושים שלי. לא היו לי הרבה, בסה"כ שני סטים של חליפות. עברתי להתגורר עם דודיי, בהתחלה היה לי מאוד קשה, בכיתי המון בעיקר בלילות, המעבר לא היה פשוט,  למרות שהם התייחסו אליי בצורה מדהימה, והרעיפו עליי חום ואהבה.

במשך השנים הם הרעיפו עליי מתנות אין ספור, ובעיקר והכי חשוב נתנו לי חינוך מעולה. למדתי בבתי הספר הכי טובים בגאורגיה. הדוד שלי לימד אותי את רזי המקצוע של הספרות, ובגיל שמונה עשרה, עם סיום הלימודים, הוא הכניס אותי כשותף, במספרה הענקית שלו. עבדנו ביחד, הרווחנו כסף, חיינו בכבוד ובאושר.

מעולם הם לא סירבו לקחת אותי להוריי הביולוגים ולאחיי, בכל פעם שביקשתי. כך שנהניתי משני העולמות, גם מהמשפחה הביולוגית שלי וגם מהמשפחה החורגת שלי.

מאחר ודוד מאיר ודודה ציפורה התייחסו אליי כאל בן אמיתי לכל דבר, הרגשתי צורך לקרוא להם אמא ואבא, בגיל שמונה עשרה, שיניתי בת.ז. את שם משפחתי לאטרשוילי.  דוד מאיר ודודה ציפורה היו לי להורים, יותר מהוריי הביולוגיים, עד כדי כך כיבדתי אותם. כשעשיתי זאת  הם היו מאוד מאושרים.

התחביבים שלי בילדות ועד היום, לשחק ולצפות במשחקי כדורגל וכדורסל, בצעירותי הייתי עוסק בספורט האיגרוף. בילדותי הערצתי את שחקן הכדורגל "מיכאל מסחי" מקבוצת דינאמו טביליסי.

האירועים הכי משמעותיים בחיי, היו ההכנות המיוחדות לחגים היהודיים, המאכלים, המפגשים המשפחתיים, המוזיקה והריקודים. כידוע  כל מפגש משפחתי בעדה שלנו, הוא חגיגה של אוכל, שתייה, מוזיקה וריקודים זה המנהג של העם הגאורגי.

השירים הזכורים לי הם בעיקר השירים העממיים של גאורגיה, ושירים על העיר טביליסי (עיר הבירה),

כמובן שאני שר אותם, מדובר בשירים עם תוכן ועוצמה רבה. הייתי שומע תקליטים והייתי מלווה אותם בשירה.

בילדותי שיחקתי מחבואים, קרבות אקדחים, קלאס, כדורגל וכדורסל – נראה שזה מה משחקים עד היום (או יותר נכון עד לפני שהמציאו את הטלפונים החכמים וזה מאוד עצוב לי שנכדיי לא חווים מה שאנחנו חווינו בילדותנו.

בגן ילדים לא הייתי (אמא גידלה אותנו עד גיל חמש), למדתי בבית הספר היסודי בעיר מולדתי – קרלי, שם למדתי את הא' ב' הגאורגי, בתיכון כבר הייתי בעיר אחרת שנקראת צחינוולי. הדוד מאיר והדודה ציפורה, רשמו אותי לתיכון יוקרתי ,שם חונכתי במיטב המורים והשיעורים, בנוסף הייתי בנבחרת כדורסל של התיכון. לאחר מכן אבי החורג, שלח אותי ללימודי האקדמיה לספרות, בעיר הבירה טביליסי שם קיבלתי תעודת ספר מוסמך.

הזווית האישית

עידן – למדתי מהי הקרבה בין אחות לאח, אחות יכולה לאהוב את אחיה עד כדי כך שתוותר על ילד שלה. הייתי רוצה לאחל לסבא שימשיך להיות בריא ושיזכה לראות אותי ואת שאר הנכדים מצליחים, היה לי ממש כיף לשבת אחד על אחד עם סבא שלי ולראיין אותו.

סבא – בהתחלה הוא לא הבנתי  מה זה וחשבתי שזה יהיה קצר ומשעשע, אך בהמשך הבנתי, כמה עומק יש בראיון, ואיזה שאלות ענייניות, עידן החזיר אותי המון שנים אחורה, התרגשתי ואפילו דמעתי. אני מאחל לעידן שיצליח בכל אשר יפנה, ושנזכה לחגוג בר מצווה בחודש יולי הקרוב, שהקורונה תצא מחיינו.