מאגר סיפורי מורשת

סבתי, אילנה חקשור, נולדה באירן בשנת 1950 בעיר טהרן. להורים חליל ושרה בנימין. בפרס שמה היה שוקת שפירושו כתר, כאן בארץ קוראים לה אילנה.

סיפרה לי סבתי כך: בהיותי בת שנתיים התייתמתי, אבי המנוח נפטר לא עלינו והותיר את אימי אלמנה צעירה עם שתי בנות קטנות יתומות וללא ראש משפחה בנוסף, השאיר גם חנות ללא בעלים. דודי שעבד בחנות של אבי כעוזר, הכיר את המקום. בחנות זו אבי השקיע את כולו, שם גם שמר את כספו שצבר במשך שנים. ימים אחדים לאחר פטירת אבי, באופן מפתיע גילינו שדודי רוקן את כל תכולת החנות, גנב את כל הכסף וברוב חוצפתו נעלם מפרס עם כל הרכוש הגנוב לארץ רחוקה מבלי להשאיר עקבות.

אמי האלמנה נותרה גם ללא מקור פרנסה וללא כסף ורכוש, היא הייתה אובדת עצות. היה לה קושי להתמודד עם המצב הקשה שהיא נקלעה אליו והיא נותרה לבד לגדל אותי ואת אחותי ללא תמיכה כלשהי. כשסבא וסבתא שלי ראו את מצבה של אימי, הם ביקשו מאימי שתעביר אותנו אליהם, והם יגדלו אותנו בנחת ושלווה בביתם. אמי לא הסכימה לבקשתם של סבי וסבתי וכאשר הם ראו שזה לא הולך להם בדרך של דיבורים ושיכנוע, ואימי ממשיכה להתנגד, הם החליטו לעשות מעשה. באישון לילה אחד, כאשר יישנו שינה עמוקה הם נכנסו בשקט לביתנו וחטפו אותי ואת אחותי מאמי. אני הייתי אז בת שלוש, מאז גדלנו בבית סבי וסבתי, הם לא החזירו אותנו לאימי.

אימי בכתה יום ולילה, היא נשארה בודדה וכואבת. בלי בעל, בלי ילדים ובלי כסף. כעבור כמה שנים היא הבינה שאין לה מה לעשות עוד, ושסבי וסבתי לא מתכוונים להחזיר אותנו אליה כלל. אימי החליטה להינשא בשנית ולהקים חיים חדשים. היא התחתנה עם אדם מבוגר שהציעו לה.

במשך השנים סבי וסבתי הזדקנו ולא היה בכוחם עוד להמשיך ולגדל אותי. ואז הם החליטו להעביר רק אותי למשפחת דודי. אחותי הבוגרת ממני נשארה בביתם של סבא וסבתא. עברתי לגור בביתו של דודי שהיה בתקופה זו רופא מתמחה. במסגרת עבודתו דודי היה צריך לעבור מכפר לכפר כדי לעשות את הסטאז' שלו- את העבודה המעשית כהכנה לקבלת תואר רופא. בעקבות זאת עברנו  דירה כל שנה, שנה וחצי ולפעמים גם פרקי זמן קצרים יותר. בכל מקום שהגענו נאלצנו להסתיר את יהדותינו.

ברצוני לשתף אתכם בסיפור אחד מרגש שנחקק בזכרוני באופן מיוחד, האירוע שחוויתי קרה באחד מהנדודים

שלנו בין הכפרים השונים.

עברה עלינו שנה שבה עברנו תחנות רבות מכפר לכפר. בכל פעם שהיינו צריכים לעבור, היינו צריכים לארגן הכל מחדש ולצאת מיד, היינו אורזים בזריזות את כל הבגדים, הרהיטים והחפצים השונים ועוברים ליעד הבא.

בין החפצים שהעברנו תמיד היה שטיח גדול מאוד שדודי היה קשור אליו מאוד. שטיח זה גם היה שווה הרבה כסף ודודי שמר עליו באופן מיוחד.

באחת ה"תחנות" שלנו הגענו למקום מגורינו החדש בשעת לילה מאוחרת של יום שישי. המשרת שלנו- אותו קיבל דודי חינם בגלל היותו רופא, חיכה לנו כבר ליד הבית כדי לעזור לנו לסחוב את כל המזוודות והמטלטלים. היות והגענו מאוחר הכנסנו את כל הארגזים הביתה בזריזות ומיד "נשפכנו" לישון.

בהעברות הקודמות כשהיינו מגיעים לדירה חדשה היינו מפרקים דבר ראשון את השטיח הגדול, כדי לפרק את השטיח ולפרוס אותו על הרצפה היה צורך בארבעה גברים לפחות שיוכלו להרים ולהניח אותו. הפעם הספקנו רק להכניס את השטיח לסלון ולהניח אותו מגולגל בפינת החדר ומיד הלכנו לישון. מרוב עייפות נרדמנו על שמיכות שפרסנו על הרצפה בחדר אחר. בבוקר כשקמנו בערך בשעה שבע גילינו שגנב פרץ לבית שלנו וגנב את השטיח היקר, כולנו נבהלנו והצטערנו מאוד מאוד, מלבד דודי לא נראה עליו שהוא מצטער במיוחד על גניבת השטיח למרות שהוא היה קשור לשטיח הזה בקשר מיוחד.

התברר לנו שדודי נבהל ממשהו אחר לגמרי. בכל לילה כאשר כל בני הבית הלכו לישון ונרדמו, דודי היה נוהג לגשת למקום המסתור, להוציא משם את הסידור והטלית, להתעטף בטלית ולעמוד ולהתפלל בסלון הבית.

דודי נהג להתפלל בלילה משום שחשש שאנחנו נראה אותו מתפלל ונספר לכולם ובכך נסכן את כולנו.

בערב זה דודי התפלל, אולם בגלל שגם הוא היה עייף מאוד אז לאחר התפילה הוא הלך לישון מיד ושכח את הסידור והטלית בסלון ולא החביא אותם, כפי שהיה רגיל לעשות תמיד.

כשסיפרנו לו שהשטיח נגנב. הוא רץ מיד לראות אם הגנבים שמו לב לסידור והטלית שנשארו בסלון. ב"ה הגנבים לא נגעו בסידור ובטלית אך דודי עדיין לא היה בטוח שהם לא ראו ולא שמו לב.

דודי ניגש בחשש ובפחד ושאל את המשרת שגר בצריף הקרוב, האם ידוע לו מה קרה בלילה? הוא ענה שלא ידוע לו דבר, דודי נשם לרווחה. כנראה שהגנבים היו עסוקים כל כך בגניבת השטיח הם לא שמו לב לטלית והסידור ב"ה. הוא שמח ואודה לאלוקים. הוא אמר לנו שהשטיח היקר הציל אותנו, אילו הגנבים היו מבחינים בסידור או בטלית היינו כולנו חס ושלום מחוסלים.

תשע"ה, 2015