מאגר סיפורי מורשת

שמי בנדט מרים, אני סבתא של שירה גורקביץ.

הסיפור שלי מתחיל בחודש מאי 2017. אמנם לפני חמש שנים, אך הזמן לקח אותי 100 שנה אחורה. הסיפור שלי הוא על מקרה שקרה לי. אני מקווה שאצליח לספר אותו כדי שירגש גם אתכם.

אני זוכרת שאחזה בי צמרמורת אבל הייתי מאושרת, מפני שהצלחתי למלא את בקשתה של אמי, ניצולת שואה, בת 90, סבתא רבתא של שירה נכדתי.

חיה גיטל, בת ר' חיים, א"ר מאיר לעשץ

אני בתוך יער. צמחיה צפופה. צמרות העצים הגבוהים מסתירות את קרני השמש ויוצרות מתחת מקום מוצל ומעט חשוך, למרות שהשעה כעת 11:00 בבוקר. הטבע בהתגלמותו. אך מסביבי מצבות. המון-המון מצבות של קברים. מפוזרות בלי סדר, בחלקן הגדול מנותצות ומכוסות בצמחיה. על רוב המצבות לא מוטבע אפילו שם הנפטר/הנפטרת. אני נמצאת בבית הקברות היהודי בוורשה, פולין. קבורים כאן כרבע מיליון יהודים, 72 שבילים, כ- 80,000 מצבות, בשטח של 336 דונמים. באחד הקברים האלה קבורה סבתה של אמי, חיה גיטל לעשץ ז"ל.

סבי ז"ל, מר חיים לשם, שהיה אביה של סבתא רבתא של שירה, היה סופר מלומד וידוע. הוא עיברת את שמו ל-לשם, במקום לשץ, הקשה לביטוי.

ביום 30.12.1975 קיבלתי מסבי ז"ל, חיים לשץ, את הכרך הראשון בסדרת שלושת הכרכים של הספר שכתב בשם "שבת ומועדי ישראל – בהלכה, באגדה, בהיסטוריה, בהווי ובפולקלור". וכן ספר נוסף בשם "מחקרים ועיונים – בהלכה, באגדה, בפרות ובפולקלור".

הספר הוקדש "לזכר נשמת אבי-מורי ר' מאיר לשץ ואימי-מורתי מרת חיה גיטל ז"ל, שהושיבוני בין ברכי תלמידי חכמים ת.נ.צ.ב.ה.".

נסעתי לוורשה במסגרת טיול שערך בנק לאומי, שם עבדתי במשך 48 שנים, ופרשתי בשנה האחרונה. ערב נסיעתי, ביקרתי אצל אמי, סבתא רבתא של שירה נכדתי, השוהה במחלקה סיעודית מפאת מצבה. ביקשתי מאמי את "ברכת הדרך", כפי שאני נוהגת תמיד. כששמעה אמי שאני נוסעת לוורשה, אורו לפתע עיניה, ואלה דבריה: "סבתא שלי קבורה שם בבית הקברות. קחי מטפחת ראש ונרות נשמה, הדליקי אותם על קברה ותתפללי".

האמת, שהייתי מופתעת ועוד יותר חוששת שלא אוכל למלא את בקשתה. לא הצלחתי להירדם באותו הלילה, והייתי כל הזמן במחשבות איך אוכל בכלל להגיע לחלקת הקבר. נזכרתי ששנה לפני כן, ביקר האחיין שלי, שחר בן חיים, הבן של אחותי היקרה, בבית הקברות היהודי בוורשה, במסגרת "מצעד החיים". שוחחתי עמו, והוא עדכן אותי שהוא הצליח למצוא את המצבה, אך לא בקלות.

למזלנו, המצבה שוקמה לאחרונה בעזרתו של קרוב משפחה בשם ג'וני דניאלס, העומד בראש עמותת "ממעמקים", העוזרת לכל חסידי אומות העולם בפולין. הם עוזרים לאנשים המבוגרים האלה, אשר עזרו והצילו יהודים בשואה, ורובם חיים בבדידות. כעת צריך לדאוג להם. שחר, האחיין שלי, נתן לי דף עם שרטוט, שאולי בעזרתו אוכל למצאו את מקום קבורתה של סבתא רבתא שלי.

האמת…. הייתי ממש סקפטית. השרטוט לא היה מובן לי בכלל.  כפי שכבר סיפרתי, הייתי בוורשה עם קבוצה גדולה של אנשים מהבנק והיה מתוכנן למחרת הגעתנו, טיול מודרך ברחבי וורשה. כשפניתי למדריך הקבוצה וסיפרתי לו שברצוני לבקר בבית הקברות היהודי ולחפש את קברה של סבתה של אמי, הוא השיב שברוב המקרים אנשים שחיפשו קבר של קרוב, לא מצאו את המקום והחיפוש יכול לקחת זמן רב.

בית הקברות בוורשה

לא ניתן לעכב את כל הקבוצה, ואם לא אמצא אצטער שנצטרך לעזוב את מקום מפאת הזמן שנקצב. התלבטתי, ואז פנה אלי המדריך ואמר: "לפי מה שסיפרת לי, יש לך מטרה! לכי עליה! עזבי את הקבוצה ומלאי את בקשתה של אמך. אני אדריך אותך. אני מרגיש שבשביל זה את כאן". המדריך צייד אותי במפה של ורשה והסביר לי כיצד להגיע לבית הקברות היהודי. זו לא משימה קלה, במיוחד שהפולנים לא יודעים כמעט אנגלית ולא ניתן להיעזר בהם. חברתי מהבנק לא רצתה שאעשה זאת לבדי והחליטה להצטרף אליי. נסענו רק שתינו לשם מהמלון.

הנסיעה הייתה די ארוכה. כל הדרך הייתי דרוכה. כשהגענו לבית הקברות, שפתוח בימים ובשעות מסוימים, עמדתי בשער והחזקתי את הדף המשורטט שקיבלתי משחר, ולא הצלחתי למצוא שום כיוון לאף מקום. הכול נראה שונה. הבחנתי בכניסה, בצד, בביתן שלהשערתי נראה לי כמודיעין. נכנסתי פנימה ובחדר קטן וצנוע ישב אדם דתי ליד השולחן ועליו מחשב. הוא דיבר אנגלית וסיפרתי לו את מה שאני מחפשת. הוא עיין במחשב דקות ארוכות ואמר: "אני חושב שאני יודע בערך היכן המצבה, מכיוון שהיא שוקמה לאחרונה". הוא הסכים להוביל אותנו כי מאוד קשה להתמצא שם.

חברתי ואני הלכנו בעקבותיו. מדי פעם הוא ירד מהשביל, נכנס לצמחיה, בדק, לא מצא, עלה שוב לשביל וחוזר חלילה. אחרי זמן רב הוא אמר: "טוב שמצאתי, זה כאן". ממש לא האמנתי… הסתכלתי בתדהמה על חברתי ולא האמנו שאפשר בכלל למצוא מצבה מסוימת במקום הזה.

ירדתי מהשביל, פילסתי דרך בתוך הבוץ בין הצמחייה, ניגשתי לקברה של סבתא רבתא שלי, הסתכלתי לשמיים מבעד לצמרות העצים, והתפללתי מתוך הלב והנשמה שהיא תהיה "מליצת יושר" עבור כל המשפחה שלנו.

אני ליד המצבה

על המצבה רשום: "אישה צנועה וחשובה, יראת ה', ישרה במעשים. צדקה עשתה כל ימיה.

מרת חיה גיטל, בת ר' חיים, א"ר מאיר לעשץ. נפטרה בכ"ט אב תרפ"ב, בשנת נ"ט לימיה.

ת.נ.צ.ב.ה "

המצבה של סבתא רבתא שלי

דבר אחד עודד אותי. בזאת שהיא נפטרה בשנת 1922, לפני המלחמה וזוועות השואה, הסבל והרדיפות שעברה משפחתה, כולל אמי, ניצולת שואה, סבתא רבתא של שירה נכדתי.

חבשתי את המטפחת והדלקתי את נרות הנשמה.

הסיפור שלי מתחיל בחודש מאי 2017. השנה, 2022, מלאו 100 שנים לפטירתה של סבתא רבתא שלי, שלא הכרתי. היו לה 12 ילדים, אחד מהם הוא חיים לשם, סבי ז"ל מצד אמי.

אנשים נולדים עם הרצון להקשיב לספורים של אחרים. האמת, שמכל אירוע אנחנו יכולים "לעשות סיפור". אבל על המקרה שקרה לי אני לא רוצה לדלג, אני רוצה לזכור אותו לתמיד. כשנפגשתי חזרה עם הקבוצה שלי מהבנק, המדריך ביקש ממני לספר את הסיפור שלי. לא נותרה שם עין אחת יבשה. הם לא האמינו שהצלחתי למצוא את הקבר, עד שהראיתי להם את התמונות שצילמנו, ושתוכלו גם אתם לראות אותן. כולם ניגשו וחיבקו אותי חזק. את החיבוק הזה ואת ההרגשה הנפלאה והמיוחדת הזו שהרגשתי אז, אני מעבירה אלייך שירה, נכדתי היקרה והאהובה.

הזוית האישית

שירה: התרגשתי מאוד מהסיפור של סבתי ואני שמחה עבורה שהיא הצליחה לסגור מעגל ולמלא אחר בקשת אמה.