מאגר סיפורי מורשת

אבי גדל בבית דו קומתי בעיר/עיירה יפה, שלה נוף המזכיר את הנוף של מטולה בצפון. הבית נמצא בפינת הרחובות 8 rue florusse  ו-  rue de vallee 20  

לאבי היו שני אחים, אח בכור, הגדול ממנו בשנה וחצי ואח צעיר ממנו שנפטר בגיל 20 מבעיית לב. כמו כן נולדה לו אחות הקטנה, בת זקונים למשפחה, הקטנה ממנו ב 20 שנה.

בבית הדו קומתי, ניהלו ההורים חנות מכולת בקומה התחתונה וחיו בקומה הראשונה. לבית הייתה גם מרפסת גדולה מעל קומת המגורים ולה עוד 2 חדרים, במרפסת זו, עברה לגור כל המשפחה בתקופת הפסח, מטעמי כשרות.

בתקופת מלחמת העולם השנייה זוכר אבי שהיה בן 9 ונאסר עליו ללכת לבית הספר. במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-7 באוקטובר 1940, ‏‏ביטל ממשל וישי שהוקם בצרפת את צו כרמיה, ונשללה אזרחותם הצרפתית של יהודי המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה. ב-20 באוקטובר 1943 הושבה האזרחות הצרפתית ליהודי אלג'יריה ואבי חזר לספסל הלימודים אבל הפעם יצא מהעיירה לעיר הגדולה אלג'יר.

אבי עבר לגור אצל סבו וסבתו יחד עם אחיו הבכור ושניהם החלו ללמוד בחטיבה הטכנולוגית בעיר, בית ספר אשר נחשב ברמה גבוהה ולא קל היה להתקבל אליו. את הלימודים סיים אבי בגיל 18, בכל המקצועות הטכניים. עד גיל 21 אבי נדד בין העיר אלג'יר ובין העיירה מיליינה, שם נרקם בינו לבין אימי, סיפור אהבה.

בשנת 1951/2 זוכר אבי רעידת אדמה קשה שפקדה אל אלג'יריה והורגשה בעוצמה חזקה גם במיליינה ולמזלם לא גרמה להרס המקום.

בגיל 21 אבי מתגייס לצבא, לצנחנים ומשרת 3 שנים בין היתר כמדריך צניחה ב philippeville

בגיל 23 אבי מגיש מועמדות לעבודות שונות ללא הצלחה.

באותה תקופה מתהדקים היחסים בינו לבין אימי. בתקופה זאת אבי ממשיך לנדוד בין אלג'יר לבין מיליינה, אצל הסבים הגרים באלג'יר הוא מרבה ללכת לים ולומד על מנת לעבור מבחנים כדי להתקבל לעבודה במשרה ממשלתית. אבי עובר את המבחנים ומתקבל לעבודה בדואר הצרפתי, אך נשלח לעבוד בצרפת ב dijon.

אבי עובר לגור בצרפת בתחילת 1956 וזוכר את המעבר כחוויה קשה ביותר. הוא מגיע לבדו לארץ קרה מאוד, אימי נשארה באלג'יריה וכך כל משפחתו, כעבור מס' שעות אבי שלח מברק למשפחה והודיע שהוא עוזב הכל וחוזר לאלג'יריה! המשפחה ממהרת לענות לו "הישאר שם ואל תחזור! כאן אנחנו בסכנת חיים ושוחטים אותנו".הוא בכל זאת מחליט לחזור ונזקק לאישור מעבר בגלל המלחמה. הוא מגלה שבגלל התבטאויות אנטי צרפתיות שלו כלפי הכיבוש הצרפתי באלג'יריה הוא נכנס לרשימה השחורה והם מעכבים את האישור. כעבור 9 חודשים הוא מקבל אישור מעבר אבל אז הוא מחליט להשאר בצרפת ולא לחזור לאלג'יריה לאור המצב הקשה שם והמלחמה.

בסוף שנת 1956 שבמהלכה אבי ממשיך לשמור על קשר הדוק עם אימי וכותב לה מכתבי אהבה כמעט מידי יום[ק1] . מחליטים הורי להתחתן, כאשר שומעים על כך נוצרים צרפתים, אנשי העיירה, הם פונים אל אחיה של אימי ומזהירים אותו מפני הקשר עם אבי שנחשב בעיניהם לטרוריסט מכוון שהוא נהג להתרועע עם ערבים וגם התבטא כנגד הכיבוש הצרפתי באלג'יריה וראה עצמו יהודי, אנטי קולוניאלי! במשפחה כולם נרגעים ומבינים שהוא אינו קשור לשום פעילות מחתרתית וכולם מתכוננים לחתונה. אבי מבקש מאימי שתכין את כל הניירות הנחוצים לחתונה ובסוף דצמבר 1956 מגיע אבי למיליינה באלג'יריה להתחתן עם אימי ולקחת אותה איתו לצרפת. וכך מיד אחרי החתונה בבית הכנסת ובעירייה, הם נסעו לעיר אלג'יר וממנה הם טסו למרסיי וברכבת הגיעו לdijon .

אבי זוכר את dijon כעיר בורגנית מאוד וקאתולית מאוד ובתחילת דרכם הם גרים בעליית גג קטנה בעיר העתיקה. אחי נולד אחרי שנתיים לשהותם בעיר, בדירה מחוץ לעיר העתיקה, בבניין עם הרבה מהגרים ספרדים, איטלקים ועוד…בשנים אלה אבי מקבל את הידיעה שאביו נרצח בחנותו מרימון שהושלח פנימה, הערבים טוענים שהייתה כאן טעות ושלא התכוונו להרוג אותו אך זה לא שינה את העובדה של מה שקרה ואבי מגיע ללוויה. המאורע ממחיש את הסכנה בה היו נתונים התושבים הצרפתים באותה תקופה וביניהם היהודים. הרבה פעולות טרור התרחשו באותה תקופה כנגד הצרפתים החיים שם, אבי מספר על פליירים שהאוכלוסייה קיבלה כל הזמן ובה המחישו בציורים את הבחירה שניתנת לתושבים: "אם לא תבחרו במזוודה אז תקבלו ארון קבורה".

אבי חוזר לצרפת ובהמשך ההורים עוברים לגור בפריז בעקבות עבודתו של אבי ושם נולדתי, הבת השניה והאחרונה במרץ 1962, השנה בה כל יהודי אלג'יריה עוזבים את בתיהם ועוברים לגור כולם בצרפת. סבתי (אימה של אימי) שבאה ללידה שלי מאלג'יריה מקבלת מברק ובו המשפחה מודיעה לה שהיא אינה יכולה יותר לחזור לביתה ושהם ידאגו להביא את החפצים שלה, ההלם מאוד גדול!

העלייה לארץ

בצרפת אבי ואימי היו פעילים בקול קורא היהודי בפריז שהיה ארגון ציוני יהודי למען ישראל והעומד בראש הארגון היה אלי לבית רוטשילד הארגון פעל רבות למען גיוס כספים בקרב הקהילה היהודית ולמען הקמת ישובים חקלאיים יהודים בארץ ישראל.

בשנת 1968 התארגנה קבוצת משפחות יהודיות בפריז במטרה להקים מושב עובדים בארץ ובכך להגשים את החלום  הסוציאליסטי, ציוני של התיישבות יהודית בארץ ישראל עם חיבור לעבודת האדמה. הורי הוזמנו למסיבת הפרידה של אותה קבוצה, רגע לפני עלייתם לקרקע.  במהלך המסיבה פנה אליהם יוזם הרעיון והציע להם להצטרף לקבוצה, מכוון שהתפנה מקום בקבוצה הם יכולים להצטרף רק שיהיה עליהם להחליט אם כן או לא במהלך השבוע הקרוב.

רגע לפני קבלת משרת מנהל דואר בעיירה חביבה בצרפת, החליטו הוריי להגשים את הרעיון הציוני שלמענו פעלו בפריז. בדואר, ביקשו מאבי שייקח שנת שבתון ושישאיר לו דרך חזרה במידה והניסוי לא יצליח אולם אבי דחה את ההצעה ואמר תודה ושהוא אינו מעוניין באפשרות שתאפשר לו חזרה וההחלטה היא סופית!תוך שבוע הם הודיעו שכן יצטרפו להקמת המושב, מושב רמות מאיר, ליד רחובות ותוך חודש כבר עלינו לארץ, למושב!

ב 1969 עלו לרמות מאיר 50 משפחות מצרפת. בשנים הראשונות  המושב תפקד כמושבה צרפתית לכל דבר, עם עיתון מקומי צרפתי, חגיגות והצגות מאולתרות והכל בצרפתית כמובן!מורות חיילות הגיעו למושב ללמד עברית ומדריכים חקלאיים ליוו את האנשים בתחילת דרכם החקלאית.בשנה שנתיים הראשונות עבדו כולם בגידולי שדה ובהמשך כל משפחה החלה לגדל פרחים ליצוא ותרנגולי הודו לשוק המקומי. לצערו של אבי החקלאות מהר מאוד התמוטטה בארץ והמשפחה עברה לעסוק במסחר ועיצוב אירועים, לא ממש החלום הציוני כפי שהוגדר בתחילת הדרך, אך בהחלט המשכיות של המשק ע"י הבן זה כבר הדור שני.  [ק1]