מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא מבל יהודית סאר (לפני החתונה: פוקס), נולדתי בתאריך 15.08.1954 בבואנוס איירס שבארגנטינה. אמי נקראה רבקה בוגוסלבסקי ואבי נקרא אנחל פוקס. אמי נולדה בבסרביה (היום מולדובה) והגיעה לארגנטינה כשהייתה בת חודשיים בשנת 1917. אבי נולד בארגנטינה כשנתיים לאחר שהוריו הגיעו לארגנטינה מאודסה שבאוקראינה, עקב ההתקפות הבלתי נסבלות בפדרציה הרוסית כנגד יהודים.

סבי, שהיה אז בן 21 ונשוי טרי, קיבל מכתב ובו כתוב ששולחים אותו לעבוד (בשל היותו יהודי) בסיביר. הוא ידע שבתנאים השוררים שם הוא לא יחזור בחיים, וזו הסיבה שביום אחד סבי וסבתי החליטו לברוח עם מזוודה אחת בלבד ולעלות על אונייה לכיוון ארגנטינה. אמי ואבי הכירו במפגשים של הקהילה היהודית בבואנוס איירס. אבא שלי מגיל צעיר, השתתף ויצר פעילויות כדי להפגיש את יהודי ארגנטינה בקהילה אחת. חלק מהפעילויות/ הפגישות האלה התקיימו בחשאי בגלל שהאווירה הפוליטית במדינה בשנות ה-40-50 לא היטיבה עם היהודים. התפקיד שאבא שלי ביצע היה להקים ספריות, בתי כנסת, מופעים… כל זה במטרה להעניק לקהילה היהודית חיים טובים יותר.

אימא שלי רבקה נפטרה בגיל 47 בשנת 1964 מהתקף של לחץ דם גבוה כשהייתי בת 10, ואבי נפטר בגיל 82 מהתקף לב כשהייתי בת 36, שבעה חודשים אחרי שעשיתי עלייה עם בנותיי ובעלי. היה מאוד מאוד עצוב, מכיוון שהחלום של אבי ושלי היה לחיות ביחד בישראל. יש לי חמישה אחים: חוסה, דויד, ברנרדו (בני), פרנקלין וסרחיו, שנפטר בגיל 3 ואני לא הכרתי אותו. השמות שבחרו עבורי היו מרים יהודית, אך בשנת 1954, כשנולדתי, בארגנטינה היה שלטון אנטי יהודי ואנטי ישראלי, לכן אמרו להוריי שהם יכולים לתת לי רק אחד משני השמות היהודיים. הוריי בחרו את השם יהודית, והם קראו לי מבל יהודית.

הוריי, אחיי ואני בבר המצווה של אחי הגדול

עבודותיי

מאז היותי קטנה, עזרתי באדמיניסטרציה (ניהול) בחנות של אבי שהתעסק בגלגלי מכוניות: הן מכירה והן תיקון. בזמן לימודיי בתיכון, התחלתי לעבוד במשרד ראיית חשבון, ובגיל 19 טסתי לישראל. שלושה מאחיי כבר גרו בישראל, ובזמן שהותי בארץ עבדתי במלון ובמסעדה במשך שנה. לאחר חזרתי לארגנטינה, המשכתי לעבוד במשרד לראיית חשבון. כשעליתי לארץ עם משפחתי החלטתי לטפל בתינוקות כי זה הדבר שאני הכי אוהבת וגם מפני שרציתי להיות עם בנותיי כאשר הן חוזרות מבית הספר ולהיות איתן הרבה שעות.

משפחתי

את בעלי חורחה הכרתי כשהייתי בת 14, כי המשפחות שלנו הכירו אחת את השנייה והיינו מתראים לעיתים קרובות. התחלנו לצאת כחברים ב-13 למרץ, ואחרי שישה חודשים התחתנו. אני הייתי בת 23 והוא היה בן 26 – זה קרה לפני 45 שנה. יש לי שתי בנות שקוראים להן מרים יהודית אשר נולדה ב – 25.07.1979, ומגלי אדית אשר נולדה ב- 16.09.1981. בשתי הלידות האושר וההתרגשות היו כל כך גדולים, שאני זוכרת כל דקה עוד מהשלב שלפני ההגעה לקליניקה, ואת הטיפול המסור שקיבלנו. בשתי הלידות התאשפזתי ביום רביעי בשבוע בשעה 20:00 בערב. מרים נולדה ב-23:50 ומגלי ב-23:30. כשאני מדברת על ההתרגשות זה מאוד קשה לתאר במילים… אני רק יודעת שהעור שלי הרגיש את האושר. ב- 09.02.1989, ארבעתנו עלינו לישראל מארגנטינה וחיינו כאן – בירושלים כ- 20 שנים. בתי הבכורה מרים חזרה לארגנטינה ראשונה, לאחר מכן בעלי, בתי מגלי ואני חזרנו לארגנטינה, ולאחר שנתיים מגלי חזרה לארץ אחרי שלמדה באוניברסיטה בארגנטינה.

יש לי חמישה נכדים: שתי נכדות: נוי וליה (הבנות של מגלי) ושלושה נכדים: ניקולאס, לוקאס וקמילה (הילדים של מרים). אני זוכרת שההתרגשות בחמשת לידות נכדיי הייתה פי אלף מההתרגשות בלידת בנותיי. במקרה של נכדים ונכדות, ההתרגשות הייתה הרבה יותר גדולה עקב הטיסות שעשיתי כדי להיות נוכחת בכל הלידות. נוי נולדה בישראל ולאחר מכן ניקולאס בארגנטינה, לוקאס בארגנטינה ולאחר מכן ליה בישראל. לפני כחודש נולדה נכדתי החמישית: קמילה – בארגנטינה. הייתי בכל הלידות ונהניתי להחזיק אותם בזרועותיי מהיום הראשון. כל זה בלתי נשכח. בתי מרים חיה כיום בארגנטינה עם שלושת ילדיה, ובתי מגלי חיה כיום בישראל עם שתי בנותיה ואני משתדלת לבוא ולבקר בארץ כמה שיותר.

מימין: בנותיי, במרכז: יום נישואינו, משמאל: עלייתנו לארץ

חפץ שעובר במשפחתי מדור לדור

חפץ שעובר אצלנו במשפחה מדור לדור הוא שעון יד משנת 1943. אבי נתן את השעון במתנה לאמי לרגל נישואיהם. את השעון נתנה לי אמי לפני מותה כדי שאשתמש בו ואשמור עליו, כי הייתי הבת היחידה מבין אחים בנים. השעון הזה במשפחה תמיד היה חשוב, כי הוא נקנה עם הרבה אהבה ומאמץ, ואמי תמיד שמרה עליו מאוד והשתמשה בו במשך שנים רבות. אני ירשתי אותו ורציתי להעניק אותו לנכדתי נוי כדי שתשמור עליו, נוסף על כך ששמה האמצעי הוא ע"ש אמי רבקה. נוי קיבלה את השעון כשמלאו לה 12 שנים.

 מימין: השעון, משמאל: אבי ואמי ביום בו קיבלה אמי את השעון

תחביביי

יש לי הרבה תחביבים כגון: לצייר, לצבוע, לשמוע מוסיקה, ומה שאני הכי אוהבת זה לשחק ולדבר עם ילדים. תחביב נוסף שיש לי הוא השתתפות בתוכניות רדיו. במשך זמן רב, תפקדתי כמפיקה ושדרנית משנה יחד עם בעלי בתחום הרדיו והתקשורת, בעיקר בתוכניות של הקהילה היהודית ותחום חדשות החוץ. שידרתי בהזדמנויות רבות עם כתבות בנושאים שונים, אבל אם אני צריכה לבחור, התשוקה הגדולה הייתה לבצע שידורים מחוץ לאולפן בשידור חי. אני זוכרת את הכתבה שעשינו לנועם שליט (אביו של גלעד שליט) כשהוא היה באוהל מול ביתו של ראש הממשלה בירושלים, בימים הקשים בהם גלעד היה בשבי. היינו אמצעי התקשורת הארגנטינאי היחידי שדיבר עם נועם במקום עצמו עם בלעדיות. בסופו של דבר אני חושבת שמקצוע התקשורת הוא יותר מתחביב עבורי – הוא תשוקה אמיתית.

מימין: בעלי ואני משדרים ברדיו, משמאל: אני, בעלי ונכדותיי – נוי וליה משחקים בינגו ב-"ווטסאפ וידיאו" 

מסר שלי לדור הצעיר

המסר שלי לדור הצעיר מתבסס בעיקרו בחינוך שהעביר לי אבי. הוא דיבר על סובלנות והבנה, כשהכוונה להיות סבלני וחכם כדי להבין את האחר. אני גם רוצה להעביר מסר בנוגע למוסר עבודה.

אני חושבת בנוסף, שצריך להיות אמפתי כלפי קושי של אדם אחר. לתת אהבה לאחר ובעיקר לחזור לחיק המשפחה שהיא הבסיס של כל חברה צודקת ובעלת ערבות הדדית.

הזוית האישית

נוי הנכדה המתעדת: חוויתי מתוכנית הקשר הרב דורי ומהעבודה ביחד, היא של הנאה והיכרות עמוקה יותר עם סבתי ומשפחתי, נוסף על כך שהיה מעניין מאוד לשמוע את הסיפורים ולמדתי המון על ההיסטוריה של משפחתנו. הייתי רוצה להגיד לך, סבתא תיתי, המון תודה על ההשתתפות בתכנית ועל והשיתוף, ותודה בכלל על כל מה שאת עושה למעני. הייתי רוצה לאחל, שניפגש עוד המון פעמים!

סבתא תיתי: היכולת לספר ולהעביר את סיפור הדורות שלי, מרגשת אותי ומשמחת אותי מאוד, ובמיוחד העובדה שנכדתי נוי מתעניינת ואוהבת לדעת את ההיסטוריה שלי. זה מאוד חשוב בשבילי, בגלל שמדברים על כל המכשולים שעברו כדי לשרוד ולהמשיך לחנך את המשפחה בדרך מצוות היהדות. בליבי נשארת הגאווה והאושר שההיסטוריה תעבור מדור לדור, והמורשת תמשיך שנים רבות קדימה.