מאגר סיפורי מורשת

הסיפור תועד במסגרת שיתוף פעולה בין באים לטוב – מערך ההתנדבות הלאומי של ותיקים בישראל ותכנית הקשר הרב דורי, התשפ"ג 2023

סיפורו של משה ירמיהו (מוריס) חן (Chayen), דודי (1917, אנגליה – 1993, ירושלים)

הימים ימי מלחמת העולם השנייה. על פני מרחביו של האוקיינוס האטלנטי עושה את דרכה אונייה עצומת ממדים השייכת לצי המלכותי הבריטי, כשהיא נושאת על גבה 5,000 חיילים בריטיים שחלקם אמורים להגיע להודו, שהייתה באותה עת מדינת חסות בריטית, כדי לעזור לה להדוף את נסיון הכיבוש של ידי יפן שכרתה ברית עם השלטון הנאצי, וחלקם אמורים להמשיך אל המפרץ הפרסי הרחוק.

באותה שעת בוקר מוקדמת נמצאו על סיפון האונייה מאות חיילים, חלקם בתפקידיהם השונים וחלקם נושמים אויר צח לאחר הלילה בו שהו בתאיהם הצפופים, כשהם מנסים להעביר בנעימים ככל האפשר עוד יום של הפלגתם בת שלושת החודשים. ליד מעקה האונייה מנסה להצטנע חייל בריטי צעיר בעל מדי תותחן בשם משה, שכונה בלועזית בשם 'מוריס', ומוציא מתוך נרתיק זוג תפילין, ומניח אותן על ראשו וזרועו.  בהמשך הוא מוציא סידור קטן ומתחיל להתרכז בתפילה חרישית בליבה של אותה מהומה. באותה עת חולף על גבי הסיפון חייל יהודי נוסף – שלום (סול) קרמר – שהינו הרוקח האחראי על חדר התרופות שבמרפאת הספינה. עיניו נחות על החייל עטור התפילין שאינו חת מלקיים את מצוות דתו גם כשהוא מוקף גויים שמביטים בו בתימהון, שבמקרה הטוב חושבים שהוא טיפוס מוזר ובמקרה הפחות טוב שהוא יצא מדעתו.

כשהתותחן הצעיר מסיים את תפילתו פונה אליו רוקח האונייה: "אני מניח שלא נעים לך להניח תפילין לעיני כל הנוכרים האלה. אני אחראי על חדר התרופות, ואשמח לאפשר לך להשתמש בחדרון הקטן העומד לרשותי בכל בוקר לתפילת שחרית. גם אני עושה כך". החייל הצעיר מקבל את הצעתו בתודה. על התוצאות הבלתי צפויות של אותה הצעה נדיבה ורגישה אכתוב בהמשך.

בדומה למרביתם של הגברים אזרחי בריטניה בין הגילאים 18 ל- 41, גם חייל צעיר זה – משה ירמיהו (מוריס) חן – נענה ללא היסוס, ואולי גם בהתלהבות-מה, לצו גיוס החובה שהוכרז בבריטניה עם התגברות האיום של הצבא הגרמני על אירופה ובריטניה. הוא נולד למשפחה שומרת מצוות בדרום לונדון, וזה לא מכבר, סמוך לפרוץ המלחמה, סיים את לימודיו באוניברסיטה בחוגים לצרפתית ולגרמנית, כשמשאת חייו היא עיסוק בהוראת שפות, שבה ראה גם תרומה לעולם טוב יותר. עם התגייסותו לצבא, היה הצעיר בעל התואר בשפות בטוח שהוא ישובץ בחיל המודיעין ואולי גם יצניחו אותו מעבר לקווי האויב כדי שיחבור לכוחות המחתרות, אבל הצבא לא השכיל לנצל את כישוריו ושיבץ אותו, למורת רוחו, בחיל התותחנים.

מוריס שרת בצבא במשך כשבע שנים, הועלה לדרגת קצין ומילא תפקידים שונים ובארצות שונות, כשהוא רואה שליחות קודש בתרומתו למיגור החיה הנאצית המנסה להכחיד את אחיו היהודים ולהשתלט על העולם החופשי כולו. לקראת סיום המלחמה הוא שימש כמפקד באחד מן האיים הדודקינזיים (קבוצת איים בין תורכיה ויוון).  מרבית האיים באזור זה נשלטו על ידי הנאצים, ואילו הוא עם הפלוגה בה שירת הגיעו על גבי ספינת תענוגות לאי קטן בשם "סים", כשהם מתחזים לתיירים המטיילים להנאתם. על האי עליו השתלטו הקים כח המשימה בסיס שממנו יצאו לגיחות ולהתקפות על עמדות הנאצים ששלטו באיים הסמוכים, במטרה לערער את שליטתם באזור.

ברשימותיו על שהותו כקצין באותם איים הוא מעלה כמה חוויות בעלות ניחוח אופייני יהודי: אחת מהן הייתה כשבדרך מוזרה הוא הוזמן למפקדה הראשית של הצבא הנאצי באותו אזור כדי לדון באספקת מזון על ידי הצבא הבריטי לתושבי האיים הרעבים ללחם. בקשת הגרמנים נענתה בחיוב, אך החייל מוריס סירב להיענות להזמנה האדיבה של מפקדי הצבא הגרמני להשתתף במסיבה שהם קיימו באותו ערב ולישון בבית המלון היוקרתי שבעיר, והעדיף להעביר את הלילה על גבי הספינה הקטנה שבה הגיעה המשלחת. כשהוא כבר יודע על תכניות ההשמדה של הרייך הנאצי, הוא שאל את המפקד הגרמני האם ישנם יהודים באזור. כמענה לשאלתו הציג בפניו המפקד הגרמני אדם שלדבריו היה ראש הקהל היהודי בעיר. הקצין מוריס קידם את פניו בחמימות ובהתלהבות, אך כשראש הוועד אמר לו שכל בני העיר היהודים פונו לסלוניקי כדי להגן על שלומם, כאב לו עד אימה להבין שאותו יהודי היה בוגד, משתף פעולה שסייע לנאצים בזממם לשלח את אחיו היהודיים למחנות ההשמדה.

סיפוק גדול הביאה לו העובדה שבמסגרת תפקידו, שלקראת סוף המלחמה, קיבל לידיו יחד עם קצין נוסף את כתב הכניעה של הצבא הגרמני באיים אלה. היה זה מעשה סמלי שביטא לגביו את הזכות ליטול חלק בנצחון על חיות האדם.

ברשימותיו הוא מתאר שלקראת עזיבתו את קבוצת האיים הוא עבר שוב באי המרכזי שבאותו אזור – רודוס – שבעבר היתה קיימת בו קהילה עתיקה ומפוארת. כשנכנס לבניין ששימש בעבר בית המדרש לרבנים, הוא הזדעזע עד עומק לבו למצוא את ספרי קודש להמוניהם מפוזרים, מחוללים וקרועים על הרצפה – עוד אחד מפשעי השנאה של הנאצים שונאי היהודים והיהדות. כדי לכבד את מה שעוד היה ניתן, הוא גייס מספר צעירים חזקים שיארזו את הספרים המחוללים בארגזים, יעמיסו אותם על גבי משחתת ויעבירו אותם למשמורת בארץ ישראל.

רק פה ושם בזכרונותיו הוא מספר על האתגרים שניצבו בפניו כיהודי שומר תורה ומצוות. אחד המקרים היה לקראת פסח, בעת שהותו באי סימי, כשמשלוח האספקה שביקש לקראת החג לא הגיע. היה ברשות החיילים יין כשר לליל הסדר, אך מצות נאלצה חבורת היהודים המצומצמת לאפות בעצמה, כשהם עוקבים בדקדקנות אחרי ההלכות המתאימות בספר קיצור שולחן ערוך זעיר שהחייל מוריס נשא עמו תמיד. בתו מספרת שהיא יודעת שתקופות ארוכות היה אביה אוכל תפוחי אדמה ובצל בלבד גם במשך ימות החול.

לדעתי, העובדה שהוא לא הירבה לתאר את הנסיונות איתם הוא נאלץ להתמודד במסגרת שירותו הצבאי, מתאימה במדוייק לאופיו ולהשקפתו: לדעתו מובן מאליו שעל ההלכות יש להקפיד, ואין מה להרבות על כך מלים. בצניעותו הוא אפילו אינו מעלה בדעתו שיש מקום להזכיר את האתגרים שעליהם היה עליו להתגבר.

תוצאת לוואי חיובית של השירות הצבאי שלו במזרח התיכון היתה מציאת בת זוגו – וורה (שוורצל) לבית פלדמן בחיפה: אחד הקורסים הצבאיים שהוא עבר במהלך המלחמה, שכלל הדרכה ללוחמה ימית, התנהל בנמל עכו. עם סיום האימון קיבלו משתתפי הקורס חופשה קצרה, ומכיון שהתאריך היה ערב חג השבועות, הוא החליט להעביר את ימי החופשה בחיפה, במלון, בין יהודים. בתפילת שחרית בבית כנסת על הר הכרמל שבו התפלל, כיבדו אותו הגבאים בעליה לתורה (או אולי בקריאת ההפטרה), כנהוג לגבי אורחים. הקצין במדים בעל המבטא הבריטי הכבד שהיה בקי בברכות ובקריאה עורר את תשומת לבם של בני משפחת פלדמן שגם הם התפללו באותו מניין, והם הזמינוהו להצטרף לסעודת החג, שבה פגש את אשתו לעתיד. בנוגע לאותה סעודה הוא היה רגיל להתבטא: "הגעתי לארוחת בוקר ונשארתי לאורך כל ימי חיי". במשך כל אותם חודשים ארוכים ששהה באי, הקשר היחיד שהיה לקצין עם ארוסתו בארץ היה באמצעות מכתבים, אותם כתב מדי יום ביומו, אך הם נשלחו כצרור אחד באונייה שיצאה מן האי אחת לחודש.

לקראת עזיבתו את האי הגיש מוריס בקשה למפקדיו לאפשר לו להינשא לארוסתו בארץ ישראל, אך השלטונות הבריטיים העמידו קשיים רבים בדרכו להינשא ל"ילידה" (native) – כלומר תושבת ארץ שהייתה באותה עת תחת שלטון בריטי ושתושביה התנגדו לשלטונם בארץ ישראל -מחשש שהיא תעסוק בריגול לטובת ארץ מוצאה. כדי למנוע אפשרות כזאת קבעו הבריטים נוהל שאיש דת מטעם הצבא יגיע בחשאי לבית המועמדת, יעקוב אחר מעשיה, ואם אלה יהיו "כשרים "בעיניו הוא ימליץ על אישור להתיר את נישואיה לקצין.

חששות שלטונות הצבא לא היו לגמרי מופרכים. לקראת עזיבתו את האיים ופגישתו המחודשת עם ורה ארוסתו, הוא תיאר לה באחד ממכתביו את התכשיטים היפהפיים המוצעים למכירה בשווקי האיים היוונים, וכדברי אחשוורוש שאל: "מה תרצי ומה יינתן לך? עד חצי המלכות!" ורה, שגם היא כאסתר המלכה, בראש מעייניה עמדו לא רווחתה האישית אלא טובת עמה, השיבה לו במכתב חוזר: "תביא לי רובים", ואכן – כדי להשביע את רצונה, בין חבילות חפציו האישיים שהוא לקח עמו בעוזבו את האיים היווניים היה ארגז ירוק אחד עם כיתוב בולט: "סרן מ. חן", שהכיל "מזכרות" כגון אקדחים ומשקפות צבאיות.

על כל פנים, לאחר מאמצים לקבלת אישור לנישואיהם ולמגוריו בארץ, השיג הקצין לבסוף "היתר עבודה זמני" למשך שנה, וכך, כשהוא עדיין מגוייס לחיל החינוך של הצבא הבריטי בארץ, ניתנה לו ברוב נדיבות מפקדיו חופשה בת 24 שעות לרגל שימחת חתונתו. הקצין הבריטי לא נזקק לתעודת השהייה הזמנית בארץ לאורך ימים. עוד טרם פג תוקפה של אותו היתר עבודה זמני, בא הקץ על המנדט הבריטי בארץ ישראל, הבריטים עזבו את הארץ עוד לפני תום אותה שנה שאושרה לו, ופרצה מלחמת השחרור.

נאמן לאותה תכונה שאפיינה את דרכו – רתימת מיטב יכולותיו וכישוריו לכל עניין שעם ישראל היה זקוק לו – הוא התייצב  בפני אחד מבעלי הדרגה הגבוהים ב"הגנה" והציג את עצמו ואת כישוריו כבעל ידע ונסיון רב בהפעלת תותחים ומערכות מכ"ם. אותו מפקד השיב בגיחוך: "אין בירושלים אפילו תותח אחד", וצירף אותו ליחידה שעסקה בתצפיות מעל גגות בתי רחביה.

אבל איש כמוריס אינו נוקט בשיטת "שב ואל תעשה", אלא מחפש דרך להביא לידי תועלת את ניסיונו הצבאי העשיר. הוא שמע שבפרדס כ"ץ שבבני ברק נמצאת יחידת תותחנים בשלבי הקמה, ופנה לאחד מראשי המפקדים שבירושלים בבקשה לאפשר לו להגיע לשפלה על מנת להצטרף לאותה יחידה (באותה עת היה ניתן לצאת מירושלים רק באמצעות מטוס קל). מפקד זה סירב לבקשתו: "במאוחר או במוקדם תגיע איזושהי ארטילריה לירושלים, ואז נהיה זקוקים לך כאן". אמנם לא רחק היום והוא התמנה למפקד יחידת התותחנים הירושלמית שכונתה "גונדת התותחנים" שכללה שני רכבי סיור שנגנבו מן הבריטים ועל כל אחד מהם מקלע, וכן מכונת ירייה אחת, ובנוסף גם פגזים בודדים. כלי ירייה זעומים אלה מילאו את יעודם כשעצרו שיירה של רכבים צבאיים של הלגיון הערבי שניסה לפרוץ למרכז ירושלים ואף הצליחו לגרור שניים מרכבי האויב ולצרפם ל"גונדת התותחנים".

כבעל ראיה רחוקה, החליט הקצין לא לבזבז את הזמן היקר, ועוד בטרם הגיעה תוספת של כלי נשק ארטילריים לאזור החליט לתכנן את פריסת כלי הנשק, לכשיגיעו, בדרך היעילה ביותר. הוא פסע מגבעה לגבעה, מעמדת תצפית לעמדת תצפית, כדי לאתר את המיקום המתאים ביותר להצבת כלי ההפגזה לכשיגיעו. בהמשך אמנם נוספו ליחידה כלים ארטילריים מסוגים שונים – תקניים ומאולתרים – והודות לתוכניות שהכין מראש תרמה יחידתו רבות להגנת העיר ולהשתלטות הצבא היהודי על חלקים נכבדים ממנה. כשארסנל הנשק הארטילרי שברשות ה"גונדה" גדל, הם יכלו גם להפריש כוחות לסיוע בקרבות מכריעים נגד הצבא המצרי בדרום הארץ.

בהמשך סייעה יחידת התותחנים שבפיקודו לכבוש את האזור מדרום לירושלים בואכה בית לחם, כולל הישובים בית שמש, בית ג'וברין והכפרים וואלג'ה, בתיר וחוסאן, שמחלק מהם נסוג צבאנו מיד, למרבה האכזבה וללא הסבר, על פי פקודה מגבוה. אזור זה נכבש מחדש על ידי כוחותינו רק במלחמת ששת הימים.

על פעולותיו בהקמת גדודי התותחים ולתפעולן העיר מוריס, הקצין המאמין: "כששובצתי במלחמת העולם לשמש כתותחן, מה שנראה אז כבזבוז משווע של כישוריי, התרעמתי על כך. אבל דרכי הבורא נסתרות, ומה שנראה כחסר תועלת בזמנו, עשוי להתגלות בהמשך כפתח הצלה". הקב"ה הכין כבר אז את הרפואה למכה!

עם סיום המלחמה הוטל על משה חן לתכנן את מערך ההגנה האוירית של המדינה כולה, כולל הצבת מתקני מכ"ם ושיבוץ נשק נגד מטוסים (נ"ט). משימה זאת כללה הן את קביעת המבנה הארגוני של מערכת ההגנה והן רכישת ובניית מתקני מכ"ם ואמצעי יירוט למקרה של התקפה אוירית חלילה. לאחר מספר שנים, בעת מלחמת קדש, הוא נקרא שוב לצבא להיות אחראי על מערך ההגנה על תל אביב.

למרות שהוצעו לו תפקידים גבוהים ביותר במערכת הצבאית הוא החליט לחזור לתכניתו המקורית – העיסוק בהוראה ובחינוך. הוא הצטיין כמורה מן המעלה הראשונה: מרתק, מלהיב וגורם לתלמידים לרצות לדעת ולהתקדם. אם כי באופן רשמי תפקידו היה ללמד שפות, הוא היטיב לנצל את עבודת ההוראה כדי לטעת בתלמידים ערכים של הגינות, מוסריות, אחריות אישית, שאיפה לגדולות וחתירה למצויינות בכל תחום. הוא עצמו היווה דוגמא אישית לתלמידיו הרבים שזכרו אותו שנים רבות לאחר שפרש מעבודתו בהוראה. מעניין לציין שגם בשנים מאוחרות יותר, כששימש כפרופסור לבלשנות באוניברסיטאות כשהוא עוסק בהיבטים חדשניים בהתפתחות השפה העברית, היווה מורה דרך נערץ לתלמידיו ולעמיתיו. במיוחד השקיע משאבים וכוחות בהוראת אנגלית בישיבות תיכוניות, כולל ישיבת הדרום, כשהוא מאמין שמתלמידי ישיבות תצמח ישועה לישראל.

קליטת עלייה ופעילות ברוסיה הסובייטית

האתגר הגדול של המדינה בחיתוליה לאחר הקמתה היה קליטת גלי העלייה מארצות המזרח ומאירופה רוויית הדם. מרביתם של עולים חדשים אלה שוכנו במעברות בתנאים פיזיים קשים ביותר כשהם עוברים, כידוע, גם משברי קליטה רוחנית הרי אסון. התעורר צורך חיוני להעסיק את בני הנוער בשעות הפנאי הרבות שבמהלכן היו חסרי מעש כדי לעודדם, להעשיר את עולמם הרוחני, לרתום את מרצם לאפיקים חיוביים ולמנוע אותם מבטלה הרסנית. אדם בשיעור קומתו של מוריס לא יכל לעמוד גם מול אתגר קליטת העלייה מן הצד והוא התגייס שוב לתרום את יכולותיו לקליטה החיובית בארץ של הדור הצעיר של העולים. בשל נסיונו בחינוך ובניהול, הוא מונה לתפקיד של יועץ ומפקח על מועדוני נוער במעברות, תפקיד שנועד להיות חינוכי בעיקרו וכלל הדרכת מדריכים ובניית תוכניות להפעלת הנוער, אבל בלית ברירה נאלץ להתמודד גם מול סוגיות קשות של מימון, הקצאת משאבים ונסיונות של השלטונות להשתלט על התכנים הרוחניים שאליהם חשוף הנוער, כשהם מנסים לשלול מן העולים את אורח החיים המסורתי והדתי ולא מציעים תחתיו שום תוכן רוחני בעל ערך.  שנתיים עסק בתחום זה, כשהוא לפעמים מגיע לסף יאוש, אבל ברבות השנים זכה לראות פירות להשקעתו.

בעוד העם היושב בציון מתמודד עם אתגרים קשים של חינוך, קליטה, בטחון וכלכלה, התבררו מימדי האסון הרוחני שהשלטון הסובייטי המיט על היהודים נתיני הארצות הנתונות תחת חסותו, ובמיוחד במדינת רוסיה. במשך עשרות שנים נעשה נסיון אכזרי לנתק את הזיקה של תושבי ארצות אלה לכל צורה של דת, אך במיוחד כוונו המאמצים להשכיח מן היהודים שתחת שלטונם כל קשר לעמם ולתורתם.  בשנות השבעים האחרונות של המאה הקודמת התעוררה בארץ ובעולם התודעה שיש למהר וללבות את הגחלים הבודדות של יהדות שעוד נותרו בקרב יהודים אלה, אך דא עקא, כל דרכי התקשורת עם העולם החופשי – ויותר מכל האפשרות לבקר במדינות הסובייטיות – נחסמו על ידי שלטונות הקרמלין.

כדרכם בקודש לנסות לסייע לבני עמם בכל הסוגיות החשובות שעמדו על הפרק, עמדה למוריס ולוורה אשתו העובדה שלשניהם הייתה אזרחות בריטית וכן דרכון בריטי שבאמצעותם יכלו להיכנס כתיירים לרוסיה העויינת. לאחר הכנות מדוקדקות, תפילות שייצאו לשלום ויחזרו לשלום, נקיטה באמצעי זהירות חמורים ואריזה עד כדי להתפקע של חפצי קדושה, ספרים, מזכרות מן הארץ וכל דבר שעשוי לעורר את הנימים החבויים בלבם של צמאי היהדות שעמם היו אמורים להיפגש, המריאו לרוסיה, ושם וורה, כמומחית לגיל הרך, קיימה בחשאי הדרכות לגננות של בגני ילדים יהודיים מחתרתיים, ואילו מוריס עסק בהיבטים הדידקטיים של הוראת השפה העברית למבוגרים. זאת בנוסף למפגשים אישיים וקבוצתיים מרטיטי לב ולחוויות מפחידות עד כדי עצירת נשימה. הם חזרו לביתם בירושלים המומים מהוד משק כנפי ההיסטוריה של "עוטר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארה" המלווה את שאיפת בני העם היהודי לחזור לכור מחצבתם. גם לאחר שהוסר מסך הברזל התמסרו בני הזוג חן, ובעיקר וורה, לקליטת מסורבי העלייה שסוף סוף הצליחו לעלות ארצה ועמדו בפני אתגרים חדשים, וכן ניסתה לארגן מערכות של תמיכה כלכלית, רוחנית ובעיקר חברתית עבור העולים החדשים שהגיעו ארצה מרחבי ברית המועצות. גם בשנים מאוחרות לא נס ליחם של בני הזוג והם ניצלו כל הזדמנות, בארץ ובחוץ לארץ, במסגרות פרטיות וציבוריות, להאדיר את העם, ארצו ותורתו.

התותחן והרוקח – סיום הסיפור

ולסיום, עלי לגלות מה היה המשך סיפור המפגש בין שני החיילים הבריטיים – התותחן והרוקח – על סיפון נושאת הגייסות: מטבע הדברים, שני החיילים היהודיים הפכו לידידים קרובים. כשעגנה האונייה לחניית ביניים בחוף הדרומי של דרום אפריקה, חיכו לחיילים המתגעגעים למשפחותיהם מברקים ומכתבים במשרד הדואר. גם שני הרעים באו יחדיו לאסוף את דברי הדואר שהגיעו עבורם. לשלום-סול, הרוקח, חיכה מברק מרגש מאשתו: "ברצוני להודיעך שנולד לנו בן לפני … ימים. הברית התקיימה בזמנה. פדיון הבן יתקיים בעז"ה על פי הוראות בית הדין." חברו של האב הטרי, משה (מוריס), שעמד לצדו בעת קבלת המברק, השתתף מקרב לבו בשמחתו.   אותו הבן הילוד היה לא אחר מאשר בעלי לעתיד.

עברו כעשרים שנה. למרות המרחק הגיאוגרפי נשארו הרעים בקשר: משה-מוריס גר עם משפחתו בירושלים ואילו שלום-סול גידל את משפחתו באנגליה (בערוב ימיו הוא ואשתו רכשו גם הם דירה לגור בה בירושלים). הבן שנולד בעת הפלגתו של הרוקח על האונייה למד בישיבות באנגליה, אך נפשו חפצה לעסוק בתורת ישראל בארץ ישראל, והוא עלה ארצה בגפו והתחיל ללמוד בישיבת מיר שבירושלים.  כשהוריו הגיעו לירושלים לבקרו, נכנסו גם לבית ידידיהם וורה ומשה-מוריס חן. תוך כדי שיחה סיפרו בני הזוג קרמר שבנם לומד בעיר.  כמכניסי אורחים מן הדרגה הראשונה, הזמינו מארחיהם הירושלמים את בנם של הזוג לסעודת ליל השבת הקרובה. בראשה של דודה וורה בעלת המחשבה המהירה והיוזמה צץ רעיון: הבחור, שעדיין לא הכירה אותו, בוודאי יתאים לאחייניתה הלומדת בירושלים, ועל כן היא הזמינה גם את אותה בחורה (שבמקרה או לא במקרה זו הייתי אני) לאותה סעודת ליל שבת. יש להודות שהרעיון הצליח ונשא פירות! גם על מקרה זה שנינו יכולים לומר:  "באתי לסעודה ונשארתי לחיים". לאחר אירוסי בן חברו עם אחייניתו התבטא דודי מוריס בהומור האנגלי האופייני לו: "זו הפעם היחידה שעשיתי שידוך בין חתן וכלה שעדיין לא נולדו". וכפי שסיפרתי – היה זה רק אחד משפע מעשיו הברוכים!

(את קורותיו העלה דודי משה-ירמיהו-מוריס על הכתב במעין יומן שנכתב באנגלית בשם "Personally Involved" ("מעורב אישית"), המתאר ברגש עדין ובחן רב את מה שהוא חווה ופעל על רקע המאורעות הגדולים שעברו על עם ישראל ושבהם לקח חלק פעיל. הוא התכוון להוציא לאור את רשימותיו אלה, אבל הדבר לא הסתייע. יהיו הדברים שכתבתי כאן לעילוי נשמת יהודי מיוחד זה שבצניעות יוצאת דופן ובהתמסרות בכל מאודו לכל היקר לו, תרם כה רבות לעם ישראל בתקופה מכרעת זאת).

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת שיתוף פעולה בין באים לטוב – מערך ההתנדבות הלאומי של ותיקים בישראל ותכנית הקשר הרב דורי, התשפ"ג 2023.