מאגר סיפורי מורשת

שמי יורם אופיר, סיפור חיי מתחיל בעיר בואנוס איירס שבארגנטינה בה נולדתי וחייתי עד גיל 16, נולדתי למשפחה בת ארבע נפשות: אחותי הקטנה מירי (פוצ'י) אמי ואבי ז"ל ברטה ואדולפו.

בית הספר בארגנטינה

בית הספר היסודי בו למדתי היה מאוד קרוב לביתי, באותו רחוב 400-300 מטר הליכה. לבית הספר קראו "ראוסון" על שם מישהו שבמאה הקודמת הקים את הצלב האדום הארגנטינאי, ובית הספר שלנו, שהיה מבנה מאוד יפה, היה פעם בית חולים בו אשפזו את החולים בתקופת המגפה הצהובה בבואנוס איירס.

בית הספר היה מול כנסייה, שני בניינים מאוד יפים אחד מול השני, בית הספר קיים עד היום. לאחר שסיימתי שבע כיתות שם, עברתי לבית הספר התיכון ששמו היה "נסיונל בואנוס איירס". הוא היה בית הספר הלאומי של בואנוס איירס, התיכון הכי יוקרתי בעיר. הוא היה שייך לאוניברסיטה ולא  ישירות למשרד החינוך, היה צריך ללמוד שם שש ולא חמש כיתות, ומי שלמד שם הלך ישירות לאוניברסיטה, בלי בחינות. בית הספר השלישי שלי היה בית הספר היהודי שבו התחלתי ללמוד בכיתה ב', שם למדנו עברית ויידיש, תנ"ך היסטוריה וכו', סיימתי ללמוד שם בכיתה ז'.

עלייה

בת דודתי שושנה סיפרה לי על עליית הנוער ושאלה אותי אם ארצה להצטרף, ובלי להסס אמרתי: "כן". כך בשנת 1963 בגיל 16 עליתי לארץ עם קבוצה של עשרה נערים ונערות אשר נקראה עליית הנוער, ועל אותה אונייה היו גם בת דודתי שושנה ובעלה קוקו. זו הייתה הרפתקה, לעלות על אונייה כשבחיי מעולם לא עליתי על אחת כל כך גדולה (כיום היא לא נחשבת כל כך גדולה). הייתי עם חברים ועשינו כיף חיים במשך חודש עד שהגענו לארץ, הכרנו ארצות חדשות בגיל 16 שזה היה דבר לא מקובל, ילדים לא עזבו את הארץ בגילאים האלה. זה היה רחוק ויקר ולא כל אחד יכל לאפשר זאת לעצמו. יצאנו מארגנטינה על האונייה"Cabo San Vicente", לאחר שמונה או תשעה ימים הגענו לג'נובה שבאיטליה ומשם המשכנו לישראל על האונייה "ירושלים".

אלוני יצחק

בגיל 16 הגעתי לאלוני יצחק והתחלתי שם את כיתה י"א. בבית הספר היה כיף מאוד, בהתחלה היה לי קשה עם העברית אבל קלטתי הכל מהר מאוד. היו לי חברים טובים, בעיקר דוד שליט, אנחנו גרנו ביחד בחדר באלוני יצחק, ומאז נהינו חברים הכי טובים למשך 50 שנה. אז באלוני יצחק היינו קצת "עושי צרות", למשל – היינו גונבים אוכל מהמטבח, ופעם אחת גנבנו את העגלה והחמור של אחד החקלאים וטיילנו איתם.

באלוני יצחק כולם היו צריכים לעבוד, בהתחלה עבדתי כמה חודשים בגן ירק ולא ממש אהבתי את זה. הם הבינו שאי לא כזה "טיפש" ושאפשר לתת לי לעשות דברים יותר אחראיים, אז במשך שנתיים מתוך שלוש השנים בהן הייתי שם עבדתי בתור המזכיר של מנהל בית הספר. קיבלתי מפתחות של כל הכיתות והייתי צריך לדאוג שבבוקר כל הכיתות יהיו פתוחות ומסודרות, שלא יהיה חסר כלום, ושבערב כל הכיתות יהיו נעולות. אחרי שעות בית הספר היה לי את חדר המנהל, הרי הוא לא גר בבית הספר כמונו, ונהגתי ללמוד במשרדו, הייתי גם פותח לחברי את הכיתות האחרות כדי שיוכלו ללמוד גם הם.

צבא

באוגוסט 1966, לאחר שסיימתי את לימודיי בתיכון, התגייסתי לצבא. בהתחלה הלכתי במשך כמה ימים למבדקי טיס ולא התקבלתי. ואז הגעתי לחיל ההנדסה, שזה לא החיל הכי "זוהר" בעולם, הרבה עבודה קשה, מה שנקרא "חיל אפור", אבל היה לי טוב שם, העבודה שלנו הייתה לבנות, לשבור, לפוצץ דברים, היינו צריכים לשים מוקשים, להוריד מוקשים וכו'… וזה היה גם חיל קרבי כמובן. עשיתי קורסים וטירונות, אחרי הטירונות עשיתי קורס מ"כים ואחר כך קורס מש"קים, באמצע קורס מש"קים פרצה מלחמת ששת הימים, אבל אנחנו לא נלחמנו, אנחנו נסענו מאחורי הטנקים. אחרי קורס מש"קים עשיתי קורס קצינים שחלקו עשיתי עם דוד שליט, ולאחר שנה וחצי בצבא הייתי קצין בסדיר. ובשנת 1969 השתחררתי למילואים.

הפגישה הגורלית

אחרי הצבא למדתי באוניברסיטה כלכלה. אחד הסטודנטים שלמד איתי היה נשוי עם תינוקת, הייתי בא אליו הביתה והיינו מכינים שיערים ולומדים למבחנים יחד, כך הכרתי את אשתו. יום חמישי אחד, חברי הטוב דוד התחתן וחשבתי לעצמי: "נראה שהגיע הזמן שגם אני אתחתן". במקרה באותו סופ"ש או סופ"ש לאחר מכן נסעתי לשחק כדורגל חברי חיים, שגם עלה איתי מארגנטינה. הגענו למגרש בו נהגנו לשחק, ואף אחד מהחבר'ה לא היה, אז החלטנו לרדת לים לחוף "סירונית". הלכנו לנו על החוף ופתאום ראינו שתי ג'ינג'יות משתזפות, ואחת מהן, שהייתה אשתו של החבר שלי (מהאוניברסיטה), קראה לי: "היי, מה שלומך? בוא תכיר את אחותי". זו הייתה אחותה האחת והיחידה אסתר אופיר, אשתי האהובה. באותו יום ישבתי איתה, דיברנו שיחקנו מטקות ביחד ובערב הזמנתי אותה לצאת איתי, הלכנו ליפו לאיזה מועדון וקניתי לה סטייק בפיתה כי לא היה לי הרבה כסף אז. המשכנו לצאת, התאהבנו ואחרי חודש וחצי החלטנו להתחתן.

כיום אני נשוי לאסתר אופיר (לשעבר בלכמן), יש לי שתי בנות: איריס ודפני, וחמישה נכדים ונכדות, אני יועץ מס וגר באבן יהודה.

הזוית האישית

אלמה הנכדה המתעדת: היה לי מאוד כיף לבלות עם סבא שלי ולשמוע את סיפור חיו. היה לי גם מאוד חשוב לעשות זאת כיוון שרציתי לדעת יותר על מולדתו ועליו. ובנוסף שמחתי מאוד ללמוד דברים חדשים עליו על המולדת וגם כמה מושגים ומסורות. מאז ומתמיד הערצתי את סבא שלי, את כמות הידע שלו, את זכרונו העצום ואת חוש ההומור שלו ושמחתי לקבל עוד כמה סיבות להעריצו אפילו יותר.