מאגר סיפורי מורשת

סבתא דינה מספרת לנכדתה אוריה את סיפור ילדותה:

"שמי דינה בר ציון, נולדתי בשנת תש"ט 1949 בעיר ירושלים ושם נעוריי היה דינה בן רובי.

בית הוריי

נולדתי בירושלים בבית היולדות שערי צדק, גרתי בבית בין שני חדרים, סלון, מטבח, שירותים (שירותים ומקלחת באותו חדר). גרתי בשכונת רחביה, שכונה יוקרתית בירושלים, בית הספר בו למדתי היה גימנסיה רחביה.

בית הכנסת היה קרוב לבית. ולא רחוק מהבית היו שדות.

שם הורי: משה ויפה. אבי היה שרברב ואמי הייתה עקרת בית, הוריי היו אנשים גומלי חסדים, אבא היה משמש תלמידי חכמים ואימא האכילה אנשים רעבים, הוריי היו אנשי עמל את הקניות אבי היה עורך בשוק ביום חמישי בערב והיה מביא את הסלים הכבדים לבית באופניים שלו.

ילדותי

הייתי תלמידה מצטיינת וגם עזרתי בבית, היה לי שיער ארוך, שתמיד היה אסוף וסגור. בשעות הפנאי הייתי הולכת לספרייה הגדולה בבית הכנסת ישורון, שם הייתי קוראת ספרים שעתיים – שלוש והייתי מאוד נהנית מכך. לא היה ממתקים בבית בכלל, אימא שלי תמיד הכינה אוכל חם וטרי, והממתק היה לחם עם שמן זית וזעתר.

חברותיי היו תמר ומרים, שיחקנו בחצר הבית שלנו והיינו משחקות חמש אבנים.

נחרטה בזיכרוני החוויה של מלחמת ששת הימים, אספר כעת סיפור חוויתי בתקופת מלחמת ששת הימים: כילדה שנולדה וגדלה בירושלים המציאות הייתה שהעיר חצויה, ואסור היה לנו להתקרב לשטח, שבו היינו חשופים לירי של הצבא הירדני.

שכונת ימין משה היא שכונה קרובה מאוד לחומת העיר העתיקה ושם גרה דודה שלי. היינו הולכים לבקר אותה מדי פעם, ואסור היה לנו הילדים לשחק בחוץ בחצר, מכיוון שלצבא הירדני היו צלפים שעמדו על החומה, וכשראו יהודי מסתובב בחוץ היו פוגעים בו ביריות. לכותל כמובן לא יכולנו להגיע. היינו הולכים בכל שנה בחג השבועות ל"מגדל דוד" הסמוך לחומה. עולים למעלה ומסתכלים לכיוון הר הבית, ומתפללים לקב"ה שיבנה את בית המקדש, ונוכל לעלות לרגל לבית המקדש. אבא היה בין השוטרים שעלו כל שבועיים להר הצופים לבית הספר לאחיות, שהיה מובלעת של הצבא שלנו.

לפני שפרצה המלחמה. אנחנו, תלמידי בתי הספר דאגנו למלא שקי חול, כדי להניח ליד חלונות בית הספר. כי אם הירדנים ירו פגז, הוא יפגע בשק החול ולא בילדים. בבית הספר בו למדתי היה אולם ספורט גדול ורחב בקומת הקרקע, והיו בו חלונות גדולים מזכוכית. הכנו שקי חול והנחנו אותם ליד החלונות. הרגשנו את המתח באוויר והבנו שהמלחמה הולכת וקרבה. שמענו שטנקים של הצבא הגיעו לירושלים. מכיוון שאסור היה להם להיכנס לירושלים, הם חנו בשטח שליד הר הרצל. חיילים רבים מילאו את רחובות ירושלים. אימא הייתה מארחת חיילים שהגיעו להתקלח, לאכול ולהחליף לבנים וגרביים.

גרנו בדירת גן בקומת קרקע בירושלים, והגיעו אלינו המון חיילים. בזמן המלחמה, כל השכנים שגרו בקומות גבוהות יותר ירדו אלינו הביתה, והיו אתנו מספר ימים. אימא הכינה אוכל חם וכיבדה את כולם בעוגיות ובשתייה חמה וקלה.

כשפרצה המלחמה, שמענו שחיל האויר תקף את שדה התעופה בקהיר בשעה שמונה בבוקר, ואנחנו התלמידים כבר היינו בבית הספר. אזעקות וצפירות היו ברקע, ואסור היה לצאת מהבית החוצה או מבית הספר. אני  גרתי בבית הסמוך לבית הספר, אבל אסור היה לנו לחזור הביתה לבד מחשש להפגזה. אבא לקח אותי מבית הספר והביא אותי הביתה.

שמענו ברדיו שהייתה התקפה של צה"ל על המטוסים המצריים, ושהצבא שלנו שיתק למעשה את שדה התעופה. מטוסי צה"ל פגעו בכל המטוסים שהיו על הקרקע, דקות לפני שהם יצאו לתקיפה, כך שהם היו מנוטרלים. לאחר כמה שעות הצבא הירדני הצטרף למלחמה, והתחיל להפגיז את ירושלים. גם הצבא הסורי הפגיז את הישובים באזור הכנרת. רסיס של פגז פגע בחצר הבית שלנו, נשמע בום חזק מאוד. אבא יצא אחר כך החוצה וראה מטיל ברזל גדול מונח בגינת הבית. בנס אף אחד לא נפגע.

את החדשות מהחזית המלחמה שמענו רק מהרדיו, שעבד כמעט כל היום ושידר  לאזרחי ישראל ידיעות מכל החזיתות. המלחמה התחילה ביום שני בשבוע, וביום רביעי התחילו להגיע אלינו שמועות שהצבא שלנו מתקדם לכיוון העיר העתיקה של ירושלים. שמענו שהיו שם קרבות מאוד מאוד קשים. היו הפגזות של טנקים מכיוון הר הרצל ומכיוון אזור מעלה אדומים. חיילים נלחמו בתעלות בגבעת התחמושת שהיו צרות מאוד. החיילים הירדנים התחבאו בתעלות וחיכו לחיילי צה"ל בכל פינה. חיילים רבים נפלו בקרב בגבעת התחמושת ואחרים נפצעו קשה. המלחמה הייתה מאוד קשה. כולנו התפללנו שהקב"ה יושיע את עם ישראל וישמור על החיילים שלנו.

ביום רביעי לפני הצהריים שמענו מהשכן שלנו, הרב שרגאי זצ"ל, שהחיילים מתקדמים אל הכותל. לאחר זמן קצר שמענו את הרב גורן ומפקד חטיבת ירושלים עוזי נרקיס מכריזים שהכותל בידינו ומברכים ברכת שהחיינו. כולנו פרצנו בבכי של שמחה ובצהלה. יצאנו החוצה לרחוב עם דגלים שהיו בבית, עם סוכריות שחילקנו לחיילים והשלכנו עליהם – כמו בבר מצוה – ופצחנו בשירים ובריקודים. זה היה הרגע שחיכינו לו וחיכה לו עם ישראל ממלחמת השחרור והרגע הגדול הגיע.

הימים היו כשבוע לפני חג השבועות. המלחמה נמשכה בעיקר מול הצבא הסורי ברמת הגולן. בירושלים התארגנו לעלות לרגל לכותל בחג השבועות הראשון אחרי המלחמה. השדות והדרכים אל הכותל היו מלאי מוקשים. הצבא ניקה את המוקשים ויצר שביל צר ומסודר, שרק דרכו אפשר היה ללכת עד הכותל. אזור הכותל היה מלא באשפה (זבל) שהערבים השליכו שם, כשהכותל היה בידי הירדנים, ובקושי אפשר היה לראות אותו.  מסביבו נבנו במשך השנים בתים, שבהם גרו ערבים, ולא הייתה קיימת הרחבה שאנו מכירים היום.

אבי השכים לתפילת הנץ בחג השבועות, והלך לבדו אל הכותל. אנחנו הילדים ואימא נשארנו בבית מכיון שהיה מסוכן עדיין להסתובב בעיר העתיקה. ואנשים נפצעו כשעלו על מוקש.

סוף סוף זכינו לשוב אל שריד קודשנו, ולהתפלל שם לבניית בית המקדש במהרה בימינו.

הזוית האישית

אוריה הנכדה: תודה לך סבתא יקרה, הסיפור שלך היה מרתק. מאחלת לך הרבה בריאות, שמחה ונחת.