מאגר סיפורי מורשת

אני אריה עמדי. גדלתי ליד שוק מחנה יהודה בשכונת זיכרון יוסף. בחופש הגדול היינו הולכים לעבוד בשוק בתור ילדים כדי לחסוך דמי כיס, כי המצב היה קשה בבית. היינו מורידים אבטיחים מהמשאיות לחנות. היו משלמים סכום סביר של 5 גרושים. זה היה מספיק כדי שנוכל לקנות וופלים, שוקולדים ותרמוסים. מדי פעם בקיץ היינו קונים גם סברס – הכל לפי העונה. עוד ממתק שאהבנו מאוד היה שיערות סבתא, וגם סוכריות בצבע אדום בצורת תרנגול שפשוט חיכינו כל השבוע לטעום. והיו תפוחים מקורמלים בסוכר בצבע אדום.

השוק היה אטרקציה, וכשהיינו ילדים הייתה המולה גדולה בתוך השוק. כל אחד היה מוכר את הסחורה שלו, הייתה מין רחבה במרכז השוק שנקראה דלל. מעין מכירה פומבית, כל אחד היה נותן את המחיר, והאחרון שהיה מציע את המחיר הסחורה הייתה שלו. התפוזים היו פעם עטופים בנייר פרגמנט דק שהיו אורזים ושולחים לחו"ל בשק. כשהיו מוכרים את התפוזים עם הנייר, היו לוקחים את הנייר ומשתמשים בו לנייר טואלט. היה איש בשם זכי, שהיה מחקה בדיבורו את בגין, אתו היה מוכר לפי עונות השנה. סברס, תירס, חומוס טרי בגבעולים וקני סוכר "קסמס" – שהיו קונים והיו מוצצים את מיץ הסוכר הטעים שבגבעול. לידו היה עוד מוכר ספרדי שהיה בא עם מגש גדול, קוטר מטר וחצי, והיה עושה בקלאווה על סטנד, והיה מוכר לילדים ואנשים. זה היה מתוק וטעים. בהמשך הרחוב היה איש בשם אהרון שהיה עושה הגרלות (הייתה לו מן קופסא של קרטון עם פתקים ועליהם מספרים, הפתק שהיית מושך מהקופסא היה מספר המזל שלך).

לפני שנבנה גן סאקר הכול היה אדמת טרשים, ושם הייתה מחצבה (מחטבה) ושם היו מוכרים חול, מלט, סיד ומייצרים בלוקים ידנית והיו נותנים להם להתייבש. חומרי בניין. את כל הסחורה היו מעמיסים על חמורים, שהיו בעלי שיווי משקל באמצעות משקלים על הברזלים משני צידיהם (בצורת מרובע), היו שולחים את הסחורה לבתי האנשים. מעל המחצבה היה שייח'- באדר (כיום מלון הילטון לשעבר והכנסת), ושם היה כל האזור משופע בעצי פרי – חרובים, רימונים, אגסים קטנים, סברס. היינו לוקחים, קוטפים ואוכלים. זה מה שהיה. למטה, בהמשך גן הטרשים (כיום וולפסון), היו מגדלים שם גזר עד הצומת. משם היינו הולכים עד לעמק המצלבה, בגלל שבתור ילדים היינו פוחדים מהכנסיה. לפני עמק המצלבה היה סניף של בני עקיבא (סניף מרכז, שקיים עד היום) וגם הצופים היו במקום. בתור ילדים היינו הולכים לשם.

סיפור שקרה בשוק – נהגתי לרכב על אופניים בשוק בסימטאות. יום אחד, כשרכבתי כמו כמעט כל יום, פתאום יצא קטנוע מאחת הסמטאות. הקטנוע התנגש בי במהירות ועוצמת המכה העיפה אותי ואת האופניים על הכביש, שברתי את האצבע כתוצאה מהנפילה. באותה תקופה הטיפול הרפואי לא היה במיטבו וכשטיפלו בי, פשוט אמרו: "נדביק לך מקל שיקבע את האצבע. לא צריך טיפול רציני". כתוצאה מהטיפול החובבני, האצבע שלי מעולם לא נרפאה לגמרי – עד עצם היום הזה!

אבי היה מגדל בגינה פטרוזיליה, תאנים (בקיץ) וכרפס. הוא היה אורז אותם בזרים ומוכר אותם בשוק. אנשים נהנו מהתוצרת של אבי והרבו לקנות. הוא לא נהג לרסס את התוצרת לכן היא הייתה טבעית מאוד ובאיכות גבוהה יחסית לאז – מה שנקרא "בלאדי".

מאלבום התמונות

נוף ילדותי

הזוית האישית

גלעד: המפגשים שלי ושל אריה היו מהנים ביחד. למדנו, הכרנו אחד את השני וגילינו שאנחנו קרובים יחסית מבחינת מקום המגורים. בערך באמצע השנה , התחלנו בכתיבת סיפור אישי על חוויות משוק מחנה יהודה – סיפור אישי של אריה. בסיפור למדתי המון, ובעיקר הכרתי את אריה יותר, וגם תהליך כתיבת הסיפור היה נחמד.

אריה: מאוד שמחתי לעבוד עם גלעד, זה הוסיף לי הרבה ידע ולימוד של כתיבת הסיפור, ובכלל במחשב. הכרנו אחד את השני ומאז מדי פעם אנחנו נוסעים בחזרה הביתה ביחד בגלל שאנחנו גרים אחד ליד השני. בתקופת הקורונה ,למדנו דרך הטלפון ונפגשנו בבית שלי כדי ללמוד איך לסדר את הזום, זה היה מהנה.