מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה לויקסון, אני קרויה על שם סבתי מצד אבי. נולדתי בתל אביב. בבית שבו גרנו היו שני חדרים, בחדר אחד גרנו אני ואחי הבכור, ובחדר השני ההורים.

שמות ההורים- אבי דוד, על שם סבו, ואמי ברכה, על שם סבתא-רבא שלה.האחים שלי- הבכור. גדליהו, על שם סבי מצד אמי, והצעיר שמואל, על שם סבי מצד אבי. אבי עסק במסחר, הייתה לו חנות בגדים, אמי הייתה עקרת בית.

ידעתי כבר שנתיים או שלוש לפני שפרצה מלחמת ששת הימים שמלחמה עשויה לפרוץ. ההורים שלי נהגו לשמוע חדשות ברדיו לפחות פעמיים או שלוש ביום. הייתי קוראת עיתוני ילדים, ולפעמים גם בעיתונים למבוגרים. ידעתי שהייתה בעיה עם מי הירדן- מדינות ערב רצו להטות את יובלי הירדן לשטחי מדינות ערב כדי למנוע מים מישראל. היו התנגשויות עם הסורים, כאשר הקיבוצים רצו לעבד שטחי אדמה סמוכים לכנרת הסורים היו יורים עליהם. והיו מחבלים שהיו מגיעים משטחי סוריה או ממלכת ירדן, וצה"ל היה מבצע "פעולות תגמול" בשטחי המדינות שמהן הגיעו המחבלים. במאי 1967 נראה שהמצב מדרדר לקראת מלחמה. נשיא מצרים נאצר סגר את מיצרי טיראן, הכניס כוחות גדולים של צבא לסיני, וגירש משם את כוחות האו"ם. היה פחד גדול מהמלחמה שעמדה לפרוץ. הורי ניסו שלא לשדר פחד, אבל אני בכל זאת פחדתי. כוחות מילואים גויסו, גם את אבא שלי גייסו. הוא לא היה לוחם, מכיוון שכבר היה די מבוגר. ולכן שובץ בתפקידי שמירה.

בבית נשארנו אחי הבכור גידי, שהיה בן שש עשרה, אני שהייתי בת שתים עשרה, ואחי הצעיר שהיה בן שנתיים וחצי. בשלושה שבועות שקדמו למלחמה התכוננו אליה- אחי ביחד עם חבריו הלך למלא שקי חול כדי להגן על פתחי מקלטים, אני הייתי רק בת שתים עשרה ורציתי גם אני לעזור. שאלתי את אמי: ,כיצד אני יכולה לעזור? היא אמרה לי: " את יכולה לצבוע את הנורות בחדר המדרגות בצבע כחול" מדוע היה צורך לצבוע את הנורות בצבע כחול? היה חשש גדול שמטוסים מצריים יגיעו ויפציצו את תל אביב וערים אחרות בישראל היה צורך מצד אחד שיהיה אור בחדר המדרגות במקרה שיורדים למקלט אבל מצד שני לא רצו לסמן למצרים איפה להפציץ והפתרון היה שיהיה אור כחול וחלש . מאוחר יותר נודע לנו שהרבנות הכשירה שטחים של גנים ציבוריים ואת אצטדיון רמת-גן לבתי קברות כי חששו שיהיו הרבה מאוד הרוגים במלחמה והשטח של בתי הקברות לא יספיק. בשבועות שלפני המלחמה עדיין הלכנו לבית הספר אבל לא למדנו שום דבר והיו מעט תלמידים בכיתה ואז בוקר אחד שמענו אזעקה והבנו שהמלחמה התחילה. ירדנו למקלט וכבר לא הלכנו לבית ספר. אחרי שנשמע אות ההרגעה עלינו הביתה ואני נכנסתי למיטה ורציתי רק לישון. ברדיו נגנו מארשים ושדרו חדשות שאי אפשר להבין מהן שום דבר. בלילה אחרי שירדה חשיכה, אנשי הג"א (התגוננות אזרחית, היום קוראים לזה "פיקוד העורף") הסתובבו ברחובות וצעקו "לכבות את האור" כאשר מישהו הדליק אור בדירה. שוב נשמעה אזעקה וירדנו למקלט. פגז של תותח שירו הירדנים פגע לא רחוק מהבית שלי, למזלנו לא היו נפגעים אבל הרעש של הפגז היה מאוד מבהיל ואחי הקטן התחיל לבכות במשך כמה חודשים אחר כך הוא פחד לישון במיטה שלו וישן במיטה עם ההורים. למחרת מוקדם בבוקר שוב נשמעו חדשות ואז התברר שחיל האוויר שלנו הרס את רוב המטוסים של חיל האוויר של המצרים ואנחנו נשמנו לרווחה.