מאגר סיפורי מורשת

סבתא שמחה מספרת לנכדתה נטלי בן עטר: 

"שמי שמחה מיכל אלקיים, נולדתי בחיפה בשנת 1964 תשכ"ה בערב שמחת-תורה להוריי, שמעון ומרים בוזגלו. אני בת יחידה לאחר שבעה בנים.

הוריי נתנו לי את השם שמחה, מכיוון שנולדתי בערב שמחת תורה. את השם מיכל הם נתנו לי כי בשעת הולדתי, בחדר הלידה, התנגנה ברקע המנגינה לשיר "מדוע צחקה מיכל".  

נולדתי בחיפה, גרנו בחיפה ברחוב קיבוץ גלויות בעיר התחתית. בבית דיברנו רק עברית, אבל עם הסבתות שלנו דיברנו ערבית –מרוקאית. שתי הסבתות שלי גרו בישוב שלומי שבגליל המערבי. היינו מגיעים לבקר אותן  לעיתים קרובות. אני זוכרת שהיה להן טאבון בחוץ, במרוקאית קוראים לזה 'פראן'. הוא היה עשוי מחימר בצורת איגלו, בפנים הניחו פחמים והדליקו את האש. בתוכו בישלו את האוכל עם ידית ברזל גדולה.

בחורף היינו הולכים לקנות נפט כדי שנוכל להדליק את תנור החימום ואת הפרימוס. את הנפט קנינו בג'ריקנים בתחנת הדלק הקרובה או אצל מוכר הנפט שהיה עובר בשכונה שלנו עם סוס ועגלה. על העגלה היה מונח מיכל גדול של נפט. המוכר היה מצלצל בפעמון ומכריז בקול "נפט.. נפט…" מיד היינו תופסות את ג'ריקן המתכת ויורדות במהירות כדי לתפוס תור ליד החלק האחורי של עגלת הנפט. מוכר הנפט היה יורד בכבדות ממושבו, ניגש לחלק האחורי של העגלה, שם היה תלוי לו על ברז הנפט מיכל נחושת ענק. הוא היה מניח את המיכל תחת לברז, פותח את הברז וממלא את המיכל, ממנו הוא היה מעביר לג'ריקנים של עקרות הבית, ומשם לתנור הפיירסייט שהיה מחמם את הבית. ולפרימוס ששימש להרתחה ולבישול.

הפרימוס היה עשוי ממיכל מתכת שמנמן לתוכו היינו מכניסים נפט .המיכל היה עומד על רגליים דקות ומעליו היה המבער, סביבו הייתה מסגרת מתכת עליה הניחו את הכלי ועל המבער עצמו היו שופכים קצת ספירט. מתוך המיכל של הפרימוס הייתה בולטת ידית. את הידית היו דוחפים בכוח כמה פעמים ויוצרים לחץ בחלקו הפנימי של המיכל. הלחץ היה גורם ללהבות האש לפרוץ מראש המבער בעוצמה. הפרימוס שימש  להרתחת המים לכביסה או לרחצה. מעל הפרימוס הייתה מסגרת ברזל, שעליה הניחו בזהירות את הכלי. הפרימוס היה יורק אש בלחץ על תחתית סיר הפח או האלומיניום.

אני זוכרת שלפני שהיו מקררים חשמליים, היינו צריכים לקנות בלוקים של קרח אותם קנינו במפעל ליצור קרח. היו שני סוגי קרח: קרח רגיל וקרח יבש. את הקרח הכניסו במדף העליון בארונית מיוחדת, ובמדפים התחתונים הניחו מוצרים הצורכים קירור.

חוויות ילדות

בילדותי אהבנו לקטוף ולאכול סברס. היינו לוקחים מקל ארוך מאוד ומחברים אותו בחוט לקופסת שימורים. וכך קטפנו את פרי הסברס הקוצני, מכיוון שאי אפשר לקטוף ביד…

בילדותי אהבתי במיוחד את חג שמחת תורה. כי אבא היה קונה לי את הרימונים של ספר התורה. הרגשתי זכות מיוחדת להחזיק את הרימונים ולצעוד בתהלוכה בשכונת הדר בחיפה. הייתי מחזיקה אותם ממש בגאווה. אהבתי גם את ל"ג בעומר, לקחנו קופסאות ריקות של שימורים, הכנסנו בתוכן נרות, חוררנו את הקופסאות, קשרנו חוט מלמעלה, הדלקנו את הנרות וצעדנו בתהלוכות. הקופסאות האלו האירו כמו פנסים.

כשהייתי בת 3 פרצה מלחמת ששת הימים. וכשהייתי בת 11 פרצה מלחמת יום הכיפורים. אני זוכרת שאבא שלי ז"ל עמד ברחוב והיה צובע את פנסי המכוניות בצבע כחול כדי שהאור לא יהיה בולט. אני זוכרת גם שהיה אסור להדליק אור ברחובות ובבתים, והתריסים היו מוגפים.

השבת של סבתא

הנכדה נטלי מוסיפה, שסבתא מזמינה את כל המשפחה לסעודת שבת. הדוד עורך קידוש על היין, וכולם אוכלים מהמאכלים המיוחדים של סבתא. אנחנו אוהבים מאוד את המאכלים המיוחדים של סבתא: את הפריקסה, הקוסקוס ועוד. כולם משוחחים בנחת ואחרי הסעודה אוכלים פירות בהנאה.

סיפורו של סיר הטאג'ין

לסבתא שמחה יש סיר טאג'ין שמשמש לבישול איטי וממושך. הסיר עשוי חרס צבוע או מזוגג. הסיר עשוי שני חלקים: בסיס שטוח עגול עם דפנות נמוכות, ומכסה חרוטי או כיפתי  שמונח על הבסיס בזמן הבישול. המכסה מתוכנן כך שיחזיר את התעבות האדים אל התחתית. הבישול המסורתי של הטאג'ין נעשה על גבי פחמי עץ לוהטים, עם מרווח בין הפחמים לסיר כדי למנוע התחממות מהירה מדי. לצורכי טאג'ין משתמשים בלבנים גדולות של פחם מכיוון שהן נותרות חמות במשך שעות.

במרוקו, הנשים המרוקאיות היו יושבות על שרפרפים – "טבורי" – ומכינות קוסקוס בטאג'ין. היו חופרים בור באדמה, ובתוך הבור הניחו גחלים ועליהם היו מחממים את הסיר.

עד היום אני משתמשת בסיר הטאג'ין, כאשר אני מבשלת בו קוסקוס או מאכלים חגיגיים אחרים. אני מכניסה אותו לתנור על חום נמוך מאוד לשעות ארוכות והתוצאה היא מעדן ממש. 

מסר מסבתא – לנכדתי נטלי היקרה, תמיד תסתכלי על כל אחד ואחת בגובה העיניים, ושכל חייך תנהגי כפי שגדלתי, לאהבה ולנתינה ולא לשפוט אף אחד. שתוכלי תמיד להיות בצד הנותן ולא המקבל. מאחלת לך לעוף ולצמוח רק בדברים טובים למצוות ולברכות.

הזוית האישית

הנכדה נטלי: תודה רבה סבתא, שפינית מזמנך לספר לי את סיפורך. נהניתי לשמוע ממך את סיפור ילדותך המרתק. מאחלת לך הרבה בריאות, שמחה ונחת.

סבתא שמחה: אני מאחלת לך לעוף ולצמוח רק בדברים טובים למצוות ולברכות.