מאגר סיפורי מורשת

שלום קוראים לי פנינה לואיס נולדתי בשנת 1954 בירושלים להוריי משפחת חסיד ואני סבתא לעשרות נכדים.

ילדותי

גדלתי בירושלים בשכונת הבוכרים, הבית לא היה גדול, היו שם שני חדרים. בחדר הגדול ישנו אנחנו, הילדים, ובחדר הקטן ישנו ההורים.

הייתה לי ילדות מאושרת ושמחה. הייתה לנו חצר גדולה מאוד, שבה הייתה באר.  אהבתי לשבת עליה ולשחק באבנים. זכור לי  שיח הוורדים, שהייתי אוהבת לקטוף ממנו ורדים ולתלוש את עלי הפרח. באחת הפעמים שישבתי על הדשא וקטפתי ורדים, זחל אלי נחש ענק והחל לרדוף אחרי, פחדתי מאוד וצרחתי. אבי שמע מיד את הצעקות והגיע. הוא תפס את הנחש והרג אותו בעזרת אבן.

זכור לי במיוחד, שבאחת הפעמים אמי (ברכה) ביקשה ממני לצאת לחלבן ולהביא חלב. (פעם היה פתק מיוחד שדרכו החלבן ידע כמה חלב להביא וזה היה נקרא תלוש) אני הייתי אז בת תשע בערך. חיכיתי וחיכיתי לחלבן והוא לא הגיע. באיזה שלב כבר התחיל להיות לי משעמם ופשוט התחלתי לקרוע את הדף לחתיכות חתיכות ולא חשבתי שזה יגרום מהומה. לפתע הגיע החלבן בשעה טובה! הוא צעק עלי: "ילדה היכן התלוש שלך?" אמרתי לו: "הנה הוא" ופיזרתי את כל החתיכות הקטנות. החלבן התחיל לצעוק עלי "איזה חוסר אחריות, ממש לא ראוי!" אמי שמעה את הצעקות ויצאה לראות מה קרה? היא לא ממש הבינה מה קרה, לכן שאלה את החלבן, החלבן החל לספר לה מה קרה, ואני בכיתי. אז אמי הטובה אמרה: "היא ילדה קטנה, אולי תרחם עליה? יש לה עוד שלושה אחים קטנים, רחם עליה, רחם".

הייתי ילדה שובבה בהחלט. אהבנו ללכת לזרוק אבנים על הילדים הירדנים בסוף השוק. היינו הולכים קבוצה לא גדולה של ילדים, הלכנו לגדר הפרדה והתחלנו לזרוק אבנים. הילדים הירדנים בתמורה זרקו עלינו בחזרה. רק בנס יצאנו בשלום. כשהייתי בת עשר עשו לי מנוי לספריה העירונית, בדרך חזור מהספרייה היו שני הומלסים שקראו להם פייפלה ורויזלה. היינו אוהבים לרוץ ולצעוק פייפלה ורויזלה ולברוח. בכיתה הייתי במרכז העניינים, הייתי ילדה כריזמטית ושובבה ולא תמיד ניצלתי את מקומי הראשי בכיתה לדברים טובים. לפעמים הייתי ילדה טובת ירושלים ולפעמים ממש לא!

חתונתי

את סבך הכרתי בהשגחה פרטית מוחלטת! הייתי באוניברסיטה בשיא לימודי, אמי התחילה כבר לחפש בעבורי את המתאים ביותר מכל הבחורים, אך אני סירבתי לשמוע על הצעות כי הייתי באמצע הלימודים והתחילה עונת המבחנים. אמי לא הקשיבה לי והחלה לחפש. אני מצדי המשכתי ללמוד למבחנים, נשאר לי רק עוד מבחן אחרון וסיימתי עם זה.

באחד הימים אמי דיברה עם חברתה הטובה, אשתו של הרב זיצמן, (שהיה משגיח בישיבה לחוזרים בתשובה), על זה שאני לא רוצה להתחתן והיא לא מוצאת בעבורי את הטוב ביותר. חברתה של אמי אמרה, שהיא תדבר עם בעלה, והוא ימצא מישהו מתאים. לאחר כמה ימים היא חזרה אל אמי ואמרה, שבעלה מצא בחור עולה חדש וחוזר בתשובה, אבל תלמיד חכם ובעל מידות טובות. אמי שמחה מאוד והעבירה לרבנית את המספר טלפון שלי. הרבנית שלחה לאמי את המספר של בעלי לעתיד ואמרה שקוראים לו דיויד. באותם רגעים ממש, אני סיימתי את המבחן, והתפניתי לשאר עיסוקי ובין השאר לצאת לפגישות.

חזרתי הביתה שמחה ומאושרת, כי ירד ממני 'עול כבד'. אמי חיכתה לי ומסרה לי את מספרו של דיויד, מתוך כוונה שאתקשר אליו בקרוב. אך הוא הקדים אותי והתקשר כדי לקבוע פגישה, הוא שאל, אם אנחנו יכולים להיפגש היום בגן הפעמון. היות, שאני סיימתי כבר עם הלימודים, אז לא הייתה לי בעיה להיפגש – ונפגשנו. לאחר מספר פגישות נמצא כי אנחנו מתאימים. כמובן, שסבך ישר כתב לרבי מליובאוויטש ושאל על השידוך, אני לא ממש הבנתי מה הוא עושה, אך לא שאלתי שאלות. אחרי שדיויד קיבל את האישור והברכה מהרבי לשידוך סגרנו בשעה טובה ומצלחת. החתונה הייתה באולם קטן וצנוע בירושלים התחתנו בשנת 1977, ר"ח חשוון ה'תשל"ז.

המגורים בארץ ניכר

כשאמך הייתה בת חודשיים טסנו לארצות הברית, כי היה צורך במשגיח כשרות. זה היה מאתגר מאוד, זו הייתה הפעם הראשונה, שטסתי ועזבתי את הארץ. לא ממש הכרתי שם את האזורים והאנשים היו שונים ממה שהכרתי. הרי למדתי באולפנת בני עקיבא ובאוניברסיטה. הם היו חרדים אמריקאים, (שזה ממש שונה מישראלים) והיו גם לא יהודים.

באחד מימי ראשון נסענו עד לברוקלין ועמדנו בחלוקת דולרים אצל הרבי מליובאוויטש. זו הייתה ממש חוויה לעמוד שעות בתור עם ילדה קטנה בת שנתיים-שלוש, אך בסוף הגענו ליעד הנכסף וקבלנו דולר מהרבי!

עבודתי

עבודתי הראשונה הייתה בתור מדריכה בקייטנה בכיתה י"א, לאחר מכן לימדתי כמיה בארץ ובארצות הברית והייתי מנהלת מחלקת חינוך בארץ ועכשיו אני מנכ"לית של עמותה שמטפלת בילדות חולות, אך עבודתי העיקרית היא להיות אימא וסבתא.

המתעדת מוריה גוטמן

סבתא פנינה עם נכדתה שנולדה זה עתה

הזוית האישית

סבתא פנינה: ממש נהניתי לספר לנכדתי את סיפור חיי וגם בזכות זה היא התקשרה אלי יותר.

הנכדה מוריה: היה נחמד לשמוע את סיפור חיה של סבתא, חלק מהדברים הכרתי קצת, אבל מעולם לא שמעתי את כל הסיפור.