מאגר סיפורי מורשת

הנכדה דיני רוזנברג מתעדת את הסיפור של סבתא נחמה מלכה וילהלם, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

סבתא שלי נחמה מלכה, נולדה בירושלים בשנת 1948 להוריה ירחמיאל משה ודינה פעשא קניג. אחיה ואחיותיה הם: ישראל מאיר ז"ל, נתן צבי ז"ל, אלעזר ז"ל, חיה שרה, שושנה, רחלי, שמואל יעקב, חיים אפרים פישל וסבתי נחמה מלכה.

שנות ילדותה של סבתא

סבתא התגוררה בירושלים בשכונת גבעת שאול, משפחתה מנתה אחת עשרה נפשות (כולל הורים), שחיו בדירה בת חדר אחד. בחדר הזה הם היו עושים הכל: ישנים, משחקים, אוכלים… היה להם מטבח משותף עם כמה קרובי משפחה שחיו בקרבת מקום. המקלחת הייתה מקלחת עמידה בגודל מטר על מטר, בתקופה זו, עדיין לא היה דוד של מים חמים, שמתחממים בעזרת השמש. בשנות ילדותה של סבתא, היה תלוי על הקיר מעל הברז (של האמבטיה), דוד מים, היה בו מין חלון קטן. אימא של סבתא הייתה מכניסה לתוך החלון ענפים שהייתה אוספת. מניחה גפרור והאש הייתה מחממת את המים, ובמים החמים האלו התקלחו.

יום כביסה

כאשר סבתא הייתה ילדה, עדיין לא היה טיטולים. הם היו שמים לתינוק חיתול מבד במקום טיטול. כמו כן, גם מכונת כביסה עדיין לא הייתה בנמצא. את הכביסות היו מכבסים ביד. בכל יום ראשון או שני בשבוע, הייתה מגיעה ג'ורג'יה הכובסת, היא הייתה יושבת על שרפרף או על כרית. על הרצפה הייתה קערה גדולה ממתכת בה היו מים פושרים. לקערה הזאת קראו "פיילה" (גיגית), הפיילה הייתה בגובה 20-30 מטר ברדיוס של 1 מטר. ג'ורג'יה הכובסת הכניסה את הבגדים למים הפושרים. היא לקחה בגד, ביד אחת היא  החזיקה אותו וביד השנייה היה לה סבון כביסה. היא שפשפה את הכתמים, סחטה והעבירה לפיילה אחרת. הפיילה השנייה שימשה לשטיפת הבגד, היא הייתה יותר עמוקה. ג'ורג'יה הכניסה לשם את הבגד, שטפה, סחטה ותלתה את הבגד ליבוש בחצר. בחצר היו מונחות שתי חביות, במרכז של כל אחת מהן היה מקל ארוך ומעליהם מתחו חבלים, שם תלתה גורג'יה את הכבסים הרטובים ליבוש.

מלחמת ששת הימים

כשסבתא הייתה בת 19,  הורגשה אווירה מחשמלת של ימי טרום מלחמה. ההרגשה הייתה  שעומדת לפרוץ מלחמה. כל משפחה דאגה שיהיה לה מלאי גדול של מצרכי מזון בסיסים בבית. כל יום הם חיו בתהייה, "האם נלך היום לבית הספר או לא"? היה זה  בבוקר של יום שני כ"ו באייר תשכ"ז, סבתא עמדה במרפסת הבית מתלבטת האם ללכת היום לבית הספר או לא? תוך כדי נשמעה אזעקה עולה ויורדת… היה ברור שהמלחמה החלה.

אנשי הג"א הסתובבו ובדקו שכולם במקלטים. באותם הימים היה מקלט אחד בלבד לכל דיירי הבניין. מקלט בגודל של שני חדרים סטנדרטים לשם נדחסו 20 משפחות. המקלט לא היה מרוצף, ולא היו בו תנאים מינימליים: לא הייתה שם מקלחת, לא היו שירותים וללא ריהוט כלל. בעצם, לא היה שם כלום.

אבל המחשבות והדאגות שלהם לא היו על המצב שבתוך המקלט. אלא, המצב שמחץ למקלט. הם היו נתונים בפחד ובחרדה מההפגזות, שנשמעו ללא הרף. הם שמעו את ההפגזות אבל, הם לא ידעו  מי המפגיזים? האויבים או חיילי צה"ל? רק כעבור יומיים, על פי הוראת אנשי ביטחון הם הורשו לצאת מהמקלט ולשוב הביתה.. בכ"ח אייר, שמעו כולם את ההכרזה ברדיו "הכותל בידינו" ותקיעת שופר!!!  כולם נשמו לרווחה  והודו לקב"ה על הניסים והנפלאות שעשה לנו.

לאחר כשבועיים, בחג השבועות המוני אנשים צעדו לעבר הכותל המערבי בשמחה והשתוקקות. משפחתה של סבתא לא הלכה כי אימא של סבתא פחדה. באותם ימים הדרכים לכותל לא היו סלולות עדיין, הם עברו דרך שדות מוקשים שנשארו מהמלחמה, אמנם, הצבא פינה ממוקשים חלק מהשבילים, כדי שיוכלו לעבור ללא סכנה.

סבתא ממשיכה לספר, שרק באסרו חג של חג השבועות הם הגיעו בהסעה מאורגנת, והתרפקו על הכותל. בכותל הם ראו מהמרפסות של הערבים, חולצות וגופיות לבנות, שסימנו אות כניעה.

 סבתי בצעירותה

הזוית האישית

דיני: היה כיף להכיר גם את הצד הזה של סבתא. תודה לסבתא שהקדישה זמן וסבלנות רבה. מסר שסבתא מלכה נתנה לי, שהצאצאים ימשיכו את דרך התורה והמצוות ויעשו נחת להורים לסבים ולסבתות. למדתי מסבתא ליהנות בכל מצב.

סבתא מלכה: חכם מאוד, שהצאצאים ילמדו מדורות קודמים התנהגויות חיוביות.