מאגר סיפורי מורשת

שמי דליה ונולדתי בשנת 1950, בקיבוץ ניצנים.

כשהייתי קטנה גרתי בקיבוץ ושמו ניצנים. בקיבוץ הילדים ישנו בבית ילדים וקראו לזה לינה משותפת, וכל לילה הורה אחר היה מספר סיפור ושומר עלינו עד שבאה שומרת לילה. אנחנו עשינו את עצמנו ישנים וכשהוא הלך, יצאנו לשחק בלילה במגרש משחקים, לטפס על הגגות, להתנדנד בנדנדות וללכת למטבח לחפש אוכל כי היינו רעבים בלילה.

כשבאה השומרת לא מצאה אותנו במיטות וקראה להורים שיחפשו אותנו, כמובן שמאוד כעסו עלינו וקיבלנו עונש לא לרכב על אופניים 7 ימים. בימים האלה היו 2 זוגות אופנים לכל קבוצת הילדים. קראו לנו "קבוצת דרור", כל יום 2 ילדים היו רוכבים על אופניים, ובשבילנו זה היה עונש קשה. הרגשתי אכזבה, שהגיע תורי ולא יכולתי לרכב.

במשך היום היינו עובדים במשק ילדים, ובגיוסים בפרדס ובגד"ש (גידולי שדה). כשסיימנו, היינו לוקחים שעון כדי לדעת מתי לחזור והולכים ברגל לטייל לים. בדרך לים, היינו עולים על הגבעות ומתגלשים.

יום אחד לא חזרנו בזמן, המטפלת נבהלה וקראה להורים ללכת לחפש אותנו. אני פחדתי לחזור הביתה כי היה מאוחר, ופתאום ראינו את כל ההורים באים לחפש אותנו. אני שמחתי כמובן לפגוש אותם והם אותנו. הם באו כולם במשאית אחת ואספו אותנו הביתה.

בקיבוץ מאוד הקפידו על גינות פורחות, הייתה שדרת עצים יפה בכניסה לקיבוץ.

אבא שלי עבד בתל אביב והיו כמה פעמים שירדנו לפסי רכבת ועצרנו קרונית, שאיתה נסענו עד לתל אביב בגלל שלא הייתה תחבורה מסודרת באותם הימים לתל אביב. הוא עבד בתל אביב וקיבל ג'יפ לעבודה, ונתן לי ולאחי לנהוג בג'יפ. במיוחד הוא נתן לאחי בגלל שהיה לו כישרון נהיגה. אבא גם נהג בכל יום כשחזר מהעבודה להביא לי איזשהו ממתק, כי אז לא היו לנו הרבה ממתקים. הייתה אספקה קטנה מה שהיום נקרא כולבו, מרכולית ועוד… ושם היו מחלקים מזון בסיסי בחינם לחברי הקיבוץ כמו קמח, ביצים, סוכר, חלב ועוד… לנו הילדים  אסור היה להיכנס והיינו עומדים בחוץ ומחכים שיתנו לנו איזה ממתק.

אלה היו ימים טובים שלא ישובו. רק זכרונות טובים וקשרים עם חברי ילדות שנשארים לעד.

הזוית האישית

נעמה: היה לי מעניין ומהנה לשמוע את הסיפור של סבתא. לשמוע איך היה בתקופה שהם היו צעירים. היה מעניין לשמוע איך הם הסתדרו בתקופה שלא היה להם דברים כמו שיש עכשיו. סבתא דליה: נעמה ילדה מאוד סקרנית קשובה ומתעניינת. היה חשוב לה לשמוע ולחוות איתי. היה לי כיף לעבוד איתה ולספר לה על ילדותי בקיבוץ.