מאגר סיפורי מורשת

סבתא מרים מנדלזון מספרת לנכדתה בת ציון את סיפור חייה במסגרת תוכנית ה'קשר הרב דורי' בבית הספר אור מנחם חב"ד בערד.

שמי

שמי המלא הוא מרים עטיל, אני קרויה על שם אישה מאוד צדיקה, שהייתה קרובת משפחה שלנו.

אחד הסיפורים שמספרים עליה: שפעם אחת היא הגיעה בחלום לאשה, גם מאוד חשובה, מהמשפחה שלנו. בחלום היא הייתה נראית מאוד מאוד מאירה. ואז האישה, שאליה היא נתגלתה בחלום (צפורה) שאלה אותה: "איך זה, שאת נראית כל טוב? בזכות מה את כל כך מאירה?" מרים שמה את האצבע על הפה, וסימנה לה תנועה שמורה על שקט. ואמרה לה: "לא דברתי אף פעם לשון הרע!" ועל אותה צדקת אני קרויה. שם המשפחה שלי לפני החתונה היה הלר.

משפחתי

נולדתי בטבריה. השפה ששוחחנו בין האחיות הייתה עברית ועם ההורים דיברנו באידיש. אני יודעת גם ערבית. כי תושבים ערבים רבים גרו בטבריה, ומהם למדתי את השפה.

כפי שציינתי, נולדתי בארץ. גם אימא שלי נולדה בארץ. וגם סבתא שלי – אימא של אימא שלי גם היא נולדה בארץ. היחסים בין היהודים לערבים, בטבריה לפני קום המדינה, היו טובים, חיינו בשלום. עד שהגיעו ערבים מחוץ לטבריה,  שהסיתו אותם נגד היהודים, ואז פרצה מלחמת העצמאות.

למרות שבטבריה היו אז הרבה ערבים, השכנים שלנו היו רק יהודים. אני מאוד מתגעגעת לעיר הולדתי טבריה. אני גם מאוד מאוד אוהבת אותה.

בטבריה היה להורים שלי מלון, שנוהל על ידם, אנחנו גרנו בתוך המלון. אבל בישלנו לבד והיו לנו חדרים משלנו. המלון שלנו לא היה, כמובן, כמו בתי המלונות של היום. אבל אנשים אהבו מאוד לבוא דווקא למלון שלנו, מכיוון שהאורחים הרגישו שם ממש אווירה משפחתית.

אני זוכרת, שכאשר הייתי ילדה אהבתי מאוד את סעודות השבת עם אבא שלי, זכרונו לברכה, היינו יושבים לידו ועוזרים לו לשיר זמירות שבת.

אני זוכרת את ההנהגות המיוחדות של אימא שלי. היא הייתה אישה מאוד מאוד מיוחדת. היא הייתה בעלת ביטחון ומאוד קרובה לה'. היא הייתה מתפללת בכוונה גדולה. כל מצווה שהיא עשתה היא הייתה עושה אותה מאוד בשלמות ובדבקות. למשל, בזמן הפרשת חלה, היא הייתה שופכת דמעות ומתפללת על כולם וגם בזמן הדלקת הנרות של שבת. היא התפללה תמיד.

כשאימא שלי הייתה ילדה, היא הייתה עוזרת לסבא שלי בחנות שלו. הייתה לו חנות של זרעים ותבלינים

ילדותי

אהבתי מאוד ללכת לים הכנרת. אני זוכרת בתור נערה צעירה, שאימא שלי הייתה הולכת אתנו לים. היא הייתה מביאה את ארוחת הערב איתה. על חוף ים הכנרת אכלנו את הארוחה. החוויה הזאת זכורה עד היום כחוויה ממש נחמדה. בתקופה ההיא לא היו בגדי ים, והיינו נכנסות לים בשמלות. תיירים שהיו עוברים, היו מצלמים אותנו. זאת הייתה אטרקציה מצחיקה עבורם, לראות אנשים עם בגדים רגילים בתוך הים… .

הייתי נחשבת ילדה טובה. היינו עושות הרבה מאוד חסד, המורות שלנו חינכו אותו לעשות הרבה חסד. היינו מבקרות חולים ומבקרות גם זקנות.

כשהייתי צעירה אהבתי מאוד לקלוע שתי צמות ולחבר אותן למעלה.

התחביב המרכזי שלי היה לנגן. אני מאוד אהבתי לנגן, אבל אז לא הייתה כל כך מודעות ללמוד לנגן עם מורים ותווים. אבל בכל זאת אני ניגנתי משמיעה על חליל ואקורדיון.

אחד הזיכרונות המשעשעים שאני זוכרת, שכשהייתי בחורה התחפשתי פעם אחת בפורים לחסיד. אף אחד לא זיהה אותי, ממש לא הכירו אותי. הגעתי לבית של דוד שלי בפורים מחופשת. דודי גם כן לא זיהה אותי, והוא בא ללחוץ לי את היד. ואז אשתו אמרה לו: "זאת מרים  עטיל" היא זיהתה אותי רק מהקול של הצחוק שלי וכולם צחקו. הייתי עם זקן ושטריימל, שלקחתי מהדוד שלי, בעריש.

לימודיי ועיסוקיי

למדתי בבית ספר קטן, שלא היו בו הרבה בנות בכיתה, אבל למרות זאת, ברוך ה', היו לי הרבה חברות. בבית הספר לא עשו לנו טיולים רחוקים מהבית. לא היו לנו הרבה מורות. ולכן, אני זוכרת את כולן. כל המורות שהיו לנו, היו מורות איכותיות, טובות, יראות שמיים, שהחדירו בנו הרבה ערכים. העבודה הראשונה שעבדתי בה הייתה הוראה – מחנכת של כיתות נמוכות.

סדר היום שלי כיום

הדבר שאני הכי אוהבת לעשות עכשיו זה להתפלל! ולבקש על כל הצאצאים שלי שיצליחו. אני גם אוהבת מאוד לקרוא כל מיני סיפורים ורעיונות יפים שקשורים לתורה. ספר תהילים שלי הוא החפץ, שתמיד תמיד מלווה אותי. אני מאוד אוהבת לומר תהילים ובכלל להתפלל על כולם.

לפני כל שבת אני לא מוותרת ומכינה לפי המסורת: גפילטע פיש, קוגל, טשולנט.

חג הפסח שהכי זכור לי, זה הפסח שהיה בקורונה. ישבתי לבד בבית וערכתי את הסדר. ולמרות, שהייתי עצובה לא וויתרתי והלבשתי את השמלה הכי יפה שלי מבד ברוקד. אבל הייתי מאוד מאוד מחוברת לקדוש ברוך הוא, לא הייתי לבד כי הייתי איתו.

לחיים: תמיד להיות בשמחה! ותמיד לבטוח בקדוש ברוך הוא, והפסוק הזה: "הבוטח בה' חסד יסובבנו" מי שבוטח בה' אז ה' מסובב אותו בחסדים. אין עוד מלבדו. זה הפסוק שתמיד צריך להיות שגור בפינו. תמיד להתפלל אליו, כי "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת"

הזוית האישית

הנכדה בת ציון: תודה לך סבתא, הסיפור שלך מרתק ומעניין, למדתי ממנו המון דברים. מאחלת לך הרבה בריאות, שמחה ונחת יהודי חסידי מכולם.