מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי בני, ולדתי בשנת 1951 בארץ ישראל. התייתמתי מאבי בגיל 9 ומאמי בגיל 14. יש לי אח אחד בשם אבי. במסגרת התכנית, אספר לכם שלושה סיפורים מן העבר, כל סיפור מתקופת חיים אחרת.

ילדות – ל"ג בעומר בשכונה

גדלתי בירושלים בשכונת נחלאת ציון, בין רחוב אגריפס לרחוב בצלאל. ברחוב שגרתי בו היו מספר בתי כנסת שהיו משוייכים לעדות: ספרדים, כורדים, חלבים, פרסים ועוד. השכונה הייתה רחבה יחסית לסימטאות נחלאות, באמצע הייתה רחבה עם שני בורות מים ומגרש משחקים על חצץ (לא מזופת). בימים רגילים, היה אדם מיוחד ששואב מים מהבאר ומחלק אותם לבתים, לא לכל אחד היו מים בברזים בבית, היו נעזרים בפחים ובחביות.

אחד הדברים שזכורים לי בשכונה הוא טקס ל"ג בעומר. לקראת ל"ג בעומר, כל ילדי השכונה היו אוספים עצים והיינו מניחים על אחד הבורות של המים עצים, צמיגים – כל דבר שעוזר לבעירה. היינו מסתובבים בין הבתים ומבקשים באמצעות פחיות נפט מהשכנים, והיו ילדים שאספו את הקרשים. במהלך ההכנות, היינו מחפשים עץ ארוך ותופרים לעץ ידיים ורגליים, פרצוף כמו בובה על העץ. המסורת היא שכביכול שורפים את המן הרשע. ביום ההילולה הייתה רחבה לא רחוק מהשכונה שאפשר להדליק אש, היינו מעמידים את המן הרשע ומניחים מסביביו עצים וצמיגים, הייתה יוצאת אש ענקית גבוהה בגובה של בניין גבוה. אני זוכר שבמהלך התקופה הזו, כל ילדי השכונה היו עסוקים בהכנות והייתה חלוקת תפקידים (איסוף נפט, צמיגים ועוד). ביום הבעירה היו מתכנסים כולם ומבעירים את האש. זה היה ל"ג בעומר בשכונה. מאחר והיו מספר שכונות שהיו עושות את אותו הטקס, בשכונות היו אנשים שגנבו לשכונות את הציוד. הקמנו גדר ועשינו כמו בסיס צבאי, היו לנו אפילו תורניות שינה, שמא יגיעו אנשים לקחת את הציוד.

נעורים – ניצלתי מפיגוע בירושלים

בשנת 1968, כשהייתי נער בן 17, עבדתי כחניך בבנק ישראל בארכיב. היה יום שישי, מדי יום שישי נהגנו המנהל שלי ואני להגיע לשוק לרכוש פיתות, גבינה וחמוצים לארוחת בוקר. באחד הימים רציתי להסתפר במספרת עובדיה בשוק מחנה יהודה. ביקשתי אישור מהמנהל שלי להישאר ולהסתפר ולחזור מאוחר יותר. המנהל לא אישר ואמר לי לחזור לעבודה, לסיים את העבודה, לאכול ולחזור. עזבנו את המקום בשוק, הגענו לבנק ישראל  – נסיעה של חמש דקות – ושמענו פיצוץ עז. כשבדקנו מה מקור הפיצוץ, התברר שהפיצוץ היה בפתח המספרה שאני עמדתי להיות בה. תמיד אני חושב על זה שחיי ניצלו הודות למנהל שאמר לי להגיע יותר מאוחר למספרה. זהו היה אחד הפיגועים הראשונים שהיו בירושלים. בפיגוע נהרגו 12 אנשים וכ- 50 פצועים, המספרה נהרסה. הפצצה הייתה מונחת במכונית בפתח המספרה, כנראה שהפעילו את הפצצה מרחוק כי לא היו אנשים ברכב.

גימלאות – חוויה באוויר

הוזמנו, סבתא דורית ואני, לחתונה של קרוב משפחה באקפולקו שבמקסיקו. אקופלו היא עיר קיט נהדרת ויפה, מלאת חופים יפים וססגוניים.  האירוע היה מאד מהנה ולאחר מכן הגענו למקום שנקרא "וויוה די בראבו". זוהי עיר לא גדולה אבל יש בה ים כמעט בגודל הכנרת. לנו שם באחת הווילות. במסגרת השהייה יצאנו לטייל במרכז העיר ושם ראיתי חנות שניתן לשכור בה מצנחי רחיפה. תמיד היה לי חלום לעוף באוויר, כשהייתי רואה בארץ מצנחים, הייתי מקנא אבל לא מוציא לפועל. החלטתי שזהו הרגע להגשים את החוויה. היינו עם עוד ארבעה חברים. נסענו למקום שממנו שניתן לעוף, לקחו אותנו למתקן מיוחד שמשם משגרים את המצנחים בצניחה חופשית שהם אינם ממוענים. קשרו אותי למצנח. הרחיפה נעשית באמצעות מדריך שמנווט. בהתחלה צריך לרוץ לכיוון תהום ואז המצנח מתחיל לצנוח, כאילו עומד ליפול, ואז נפתח. בהתחלה היו לי המון פרפורי בטן, אבל בהמשך ראיתי שהמדריך משתלט.

זו הייתה חוויה לא רגילה, אתה רואה את כל הנוף בלי שום מחסומים. נופים מרהיבים. המדריך במצנח – יש לו חוטים שבעזרתם הוא שולט על המצנח. זו חוויה של חצי שעה. בסיומה נחתנו ואני זוכר שזמן הרחיפה הייתה עבורי הרגשה שלא מן העולם הזה. ביקשתי מהמדריך: "אל תגיע לכיוון הים, כי אני לא יודע לשחות". הוא השתדל מאוד לא להגיע לשם, למרות שלא תמיד ניתן לשלוט על זה. נשאר לי טעם של עוד.

הזוית האישית

הנכד המתעד אורי: נהניתי לשמוע סיפורי ילדות של סבא. גיליתי דברים שלא ידעתי על סבא לפני כן ובכלל על החיים בתקופה הזאת. למדתי שניתן להגשים חלומות בכל גיל.

סבא בני: תכנית זו עם נכדי אורי החזירה אותי אחורה ועשתה לי ריענון חוויתי ומחשבתי. נהניתי לספר לנכדי את הסיפורים.