מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה בן ישי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי נריה. יחד אנו מתעדים סיפור מחיי ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית. סיפורי יעסוק במלחמת ששת הימים.

מלחמת ששת הימים פרצה ביום שני, בתאריך 5.6 בשנת 1967. הייתי ילדה בת 8 וחצי, למדתי בבית הספר "סאלד" בירושלים.

ההכנות למלחמה

מספר שבועות לפני פרוץ המלחמה קיבלנו הדרכה מהמורים וההורים כיצד להתנהג בזמן אזעקה. תרגלנו עם המורים בבית הספר ירידה למקלטים. בבתים תרגלנו עם ההורים ירידה למקלטים, מילאנו שקים בחול וסידרנו אותם בכניסה לבניין על מנת למנוע חדירת כדורים לכניסה החשופה ואפילו שמנו שקי חול ליד בלוני הגז כדי למנוע פגיע במכלי הגז.

היום הראשון של מלחמת ששת הימים

בבוקר בו פרצה המלחמה, הייתי חולה ולא הלכתי לבית ספר, אמי הייתה איתי בבית. בשעה 8.10 נשמע אזעקה, ברגע הראשון חשבנו שזה ניסוי צופרים ומיד הדלקנו את הרדיו – ושמענו שפרצה מלחמה נגד צבאות ערב: מצרים, ירדן, לבנון וסוריה.

ירדנו מיד למקלט עם השכנים שהיו בבניין, כל הילדים היו בבית הספר ואני הייתי הילדה היחידה שנשארה בבניין (בסך הכל היינו בבניין 16 ילדים). במקלט היה לנו רדיו קטן וכך שמענו עדכונים. אחרי כמה שעות כמה אבות מהבניין שלא היו מגוייסים נסעו לבית הספר להביא את כולם. (אבא שלי היה מגוייס למילואים). כשראיתי את אחי ואת חבריי התרגשתי מאוד.

ביום הראשון היינו מאוד מבוהלים. שמענו את היריות וההפצצות ואת המטוסים שחגו בשמי ירושלים. התגוררנו במושבה הגרמנית שמאוד קרובה לעיר העתיקה. כולנו היינו מאוד עייפים ואני זוכרת שנרדמנו מוקדם.

היום השני של מלחמת ששת הימים

כשהתעוררנו בבוקר, התארגנו לאכול ארוחת בוקר קלה. ההורים שלנו אמרו לנו שלא ידוע כמה זמן המלחמה תימשך ואסור לנו לצאת מהמקלטים עד שנקבל הודעה של הצבא.

כדי שהזמן יעבור לנו יותר בנעימים, החלטנו שנתעסק במשחקי קופסא שההורים שלנו הכינו מבעוד מועד במקלט, וגם נעסוק בדפי העבודה  שקיבלנו מבית הספר. המקלט שלנו לא היה מאד גדול ובבניין היו תשע משפחות, נאלצנו ללמוד לחיות עם כולם ולהבין אחד את השני ולא להתווכח ולריב. כך עברו לנו כל ששת ימי המלחמה.

כל יום היינו מקבלים חלב ולחם על ידי הצבא. האימהות שלנו היו מבשלות אוכל לכולם מכל המצרכים שאגרו מראש. הן בישלו על גזייה ופלטה חשמלית כי לא היה לנו גז.

ביום הרביעי של המלחמה נפל פגז במגרש הכדורגל שהיה סמוך לביתנו. הרעש היה חזק מאד ומפחיד מאד, לא ידענו מה קורה בחוץ ואף אחד לא יצא מהמקלט לבדוק. אחרי כמה שעות הגיעו מהצבא וסיפרו להורים שלנו על הנפילה סמוכה לבית. היה לנו ממש מזל גדול שזה לא פגע בבניין שלנו.

בתום המלחמה, כאשר עלינו לדירות שלנו בפעם הראשונה, ראינו שנכנסו לרסיסים לתוך הדירות ובבית שלנו נכנסו רסיסים לתוך החדר שלי ושל אחותי, היו חורים בקירות מהרסיסים.

סיום המלחמה

המלחמה הסתיימה אחרי שישה ימים וקיבלנו הודעה שאפשר לצאת מהמקלטים. אנו הילדים מאד פחדנו להיות בבית ולישון בבית ואז ביקשנו מההורים להמשיך ולישון במקלטים עד שנרגיש בטוחים לגמרי.

ההורים קיבלו את בקשתינו והחליטו שמי שרוצה לישון במקלט יכול, ובחרו שני מבוגרים שיישארו אתנו במקלט. חזרנו לשגרה וללימודים אחרי כמה ימים לפי ההוראות שקיבלנו.

הזוית האישית

הנכד המתעד נריה: היה לי מאוד כיף ומעניין לתעד את הסיפור של סבתא ולשמר אותו באתר.