מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל אשכנזי. נולדתי ביפו בשנת 1958 להוריי יצחק וקדן אלבו שהגיעו מטורקיה בגיל צעיר. יש לי שני אחים גדולים, סוזן ואברהם. גדלנו בבית עם שני חדרים שהשירותים והמקלחת היו משותפים לכל השכנים בחצר מחוץ לבית.

בגיל 3 בערך עלו לארץ מטורקיה סבא וסבתא שלי. גרנו בחצר גדולה ומשותפת כל הדודים, כולל סבא וסבתא, ולכן אף פעם לא היה משעמם, תמיד היו חברים לשחק איתם. משחקים רבים לא היו לנו, אבל תמיד מצאנו דרך להשתעשע. הכנו בובה מסמרטוטים, שיחקנו קלאס עם אבן שמצאנו מהרחוב, שיחקנו בחבל מחבלי כביסה שלקחנו לאימא ועוד משחקים רבים וטובים כאלה.

בגיל 5 בעיר יפו בגן חובה באמצע השנה הגיעה ילדה חדשה לגן שעלתה לארץ ממרוקו. מבוישת ומפוחדת שלא ידעה את השפה. מיד נחלצתי לעזרתה, הבנתי שהיא במצוקה והצעתי לה להיות חברה שלי. כמובן שהיא לא הבינה את השפה, אבל ילדים מבינים את שפת הגוף והפכנו לחברות טובות. סיימנו את הגן ועלינו לכיתה א'. ישבנו יחד בכיתה והמשכנו להיות חברות כל השנים עד שסיימנו את היסודי.

כל אחת מאיתנו המשיכה ללמוד במסגרת לימוד אחרת. כשחברתי למדה בעיר אחרת, באותם ימים לא הייתה תקשורת כמו היום ולא יכולנו לתאם פגישות מדי פעם בחופשים. ביקרנו אחת את השנייה עד שנחלש הקשר, עברתי דירה עם הוריי ואז ניתק הקשר לגמרי.

במהלך השנים סיימתי את לימודיי ונישאתי. נולדו לי שלושה ילדים. כל השנים עבדתי וגידלתי משפחה לתפארת שבמהלכן נולדו לי גם נכדים.

נכדיי מימין לשמאל: לביא, תמר, דניאל מחזיק את התינוק רז, זוהר, מור ועידו מחזיק את תום

עברו שנים והמדיה התפתחה ונוצרה קבוצה של בית הספר היסודי בו למדנו. ובקבוצה זו חברתי משכבר הימים ואני חיפשנו אחת את השנייה וכמובן שלא היה קל, כי שתינו התחתנו והשתנה שם המשפחה, ובכל זאת מצאנו אחת את השנייה ויצרנו קשר. עברו 45 שנים מהפעם האחרונה בה נפגשנו, עד לפני שש שנים שנפגשנו שוב בהתרגשות רבה, ומאז אנו מקפידות להיפגש אחת לחודש לפחות ולבלות יחד באירועי תרבות – סיכמנו שנישאר חברות לנצח.

כיום סבתא היא מטפלת רגשית וכנראה שתכונה זו הייתה טמונה בסבתא כבר מילדות וכך נוצר הקשר שנמשך עד עצם היום הזה.

הזוית האישית

סבתא: נהניתי מאוד לשתף את נכדי בחוויות ילדותי ולהמחיש לו כמה השתנה הדור וכמה התפתחה הטכנולוגיה.

דניאל: נהניתי לשמוע על החוויות של סבתא בילדות ועל החברות שלה.