מאגר סיפורי מורשת

שמי מוריס ברזילי, סבא של אלמה בר און. נולדתי בעיר טריפולי שבלוב בדצמבר 1944.

החיים בטריפולי לפני העלייה לארץ

גרנו ברובע האיטלקי של העיר בבית רחב ידיים לא רחוק משוק הדגים ליד הגטו (חארה לכבירה). אחיי הגדולים למדו בבית הספר "סקולה רומא", לי לא הייתה מסגרת מפאת גילי. זכרונות עמומים אם בכלל יש לי, אחד מהם שבו אחי הגדול היה לוקח אותי לבית הכנסת שברובע והרבי היה מלמד אותנו את האותיות העבריות ומזמורי תפילה. אני זוכר את התקבצות בני הדודים שגרו בסמיכות לנו ונהגנו לשחק ביחד. הורינו לא איפשרו לנו להתרחק לאור ההתנכלות שהייתה לנו עם שכנינו הערבים.

העלייה לישראל

לאחר הקמת המדינה גברו העימותים המקומיים, החלו פרעות ופוגרומים והמצב הלך והחמיר. אבי קיבל החלטה שיש לעלות לישראל מיד. באפריל 1951 בהיותי בן שש עלינו על אוניית המעפילים "גלילה" שהפליגה מטריפולי דרך איטליה ומשם הגענו לשער העלייה בחיפה.

עברנו סידרה של בדיקות רפואיות, מילוי אי אילו טפסים, העלו אותנו על אחת המשאיות שהיו במקום ושלחו אותנו לעיר מג'דל (אשקלון היום), שיכנו אותנו באוהלים במעברה א' שהייתה במערב העיר. מיותר לציין שתנאי המחייה היו קשים, התשתיות עלובות והיה מחסור חמור במצרכי מזון והגיינה. המדינה הנהיגה בתקופה ההיא מדיניות צנע על מנת לספק את צורכי התושבים.

הילדות בצל הקשיים

התחלתי ללמוד בבית הספר הדתי 'אסף' שבו הייתה הפרדה בין בנים לבנות, עיקר הלימודים נסבו על לימודי שפה, חשבון ויהדות, המחנך בכיתה לימד את כל המקצועות למעט ספורט. אני זוכר את המורה יהושוע סרוסי המחנך מכיתה ג' (מופיע בתמונת מחזור בקצה הימני), המשחקים ששיחקנו אז היו בעיקר משחקי רחוב, כגון: משחקי מחבואים, כדורגל מסמרטוטים, גוגאים ומשחקים בג'ולות וסביבונים על חוט, הבנות שיחקו בעיקר קלאס, חמש אבנים וקפיצות על חבל.

הווי משפחתי

כילד זכורים לי המפגשים המשפחתיים בתקופת השבתות והחגים, כולנו היינו מתקבצים אצל הסבתא, הגיעו גם הדודים וילדיהם, במפגש הייתה ייחודיות. נסובנו סביב שולחן גדול ונהנינו מהמאכלים של סבתא. בתום הארוחה היו הילדים משחקים ביחד והמבוגרים יושבים ומדסקסים ביניהם.

אבי ז"ל היה איש ספר ונודע כאיש מספר הסיפורים. בערבי שבת לאחר ארוחת הערב היינו מתכנסים לאור העששית ואבא הפליג בסיפורי מעשיות ובכלל זה סיפורי אלף לילה ולילה, סיפורי עלילות ואירועים היסטוריים ותנכיים. את הסיפורים היה מתבל בהרבה הומור, הסיפורים היו ארוכים והיה צורך להגישם בהמשכים, הוא נהג לעשות הפסקה בשיא המתח וממשיך את הסיפור במפגש הבא, מיותר לציין שכולם חיכו למפגש הבא בכליון עיניים.

תעסוקה ושירות צבאי

לעבודה יצאתי בגיל 14 עקב מצב כלכלי קשה, התקבלתי לעבוד ב"מירומית" מפעל לייצור דודי שמש ומצנני אוויר, מפעל זה נסגר לפני כ – 20 שנה אך דודי שמש מירומית עדיין מיוצרים עד היום.

לאחר ארבע שנים התגייסתי לצה"ל בנובמבר 1963 ושירתי בחיל התותחנים. עברתי קורס מודדים וקשר, הוצבתי בתפקיד שבו מתצפתים על האויב ומקבלים את זווית הירי של הפגזים שנורו על ידים במטרה לפגוע בהם חזרה. אהבתי את העשייה בצבא וכעבור שנתיים וחודשיים השתחררתי בדרגת סמל וחזרתי לעבוד במירומית.

בשנת 1969 התפטרתי והתגייסתי למשטרת ישראל ועם השנים התמקצעתי ונשלחתי לקורס קצינים. ביצעתי מגוון רחב של תפקידים בתחום הסיור, התנועה והחקירות, כיהנתי כראש לישכת סיור ומבצעים והשתחררתי בתאריך 1.1.2000 בדרגת רב פקד.

חיי המשפחתיים

את רעייתי רות הכרתי באשקלון, הייתה בינינו הכרות מוקדמת: אחיה של אישתי היה חברו הטוב של אחי. היו ביקורים הדדיים וכך נוצרה ההיכרות בינינו. החברות נמשכה חמש שנים וכשרצינו להתחתן, אחיה של אישתי נפל במלחמת ששת הימים. רפאל דואן התגייס ושובץ בחיל האוויר אך במילואים הועבר לשיריון. ביום השני למלחמה, כשהם במנוחת לילה, נפל עליהם פגז והוא נהרג.

שנה לאחר האבל נישאנו ברבנות באשקלון בתאריך 10.7.1968. אני הייתי בן 25 ואשתי בת 22, כעבור שנה נולד בננו הבכור ירון, שלוש שנים אחר כך נולדה יהלי, ואז הצטרפו גלית ויוסי.

היום אני בן 77 נשוי לרות, אב לארבעה (שני בנים ושתי בנות), סב לעשרה נכדים ונכדות ומתגורר בחולון משנת 1974.

אמי בלבוש מסורתי בטריפולי

אני, הוריי ואחי הגדול

הזוית האישית

אלמה: מצדי היה כיף ומעניין לשמוע על ההיסטוריה של סבא שלי ולדעת מה הוא עבר בדרכו לעליה לארץ ועל חייו.

סבא: נהניתי להשתתף בתכנית, נזכרתי בנשכחות.